שיעור ההצבעה הנמוך בשעות הראשונות של יום הבחירות הוציא את מנהלי מטות השטח של המפלגות מדעתם. במטה הליכוד העניינים התנהלו באווירת קריסה. תלונות על מערך ארגון כושל, תקלות לוגיסטיות ומחסור חמור בכוח אדם זרמו כל העת והגיעו גם לידיעת האנשים המקיפים את ראש הממשלה. קצת אחרי 16:00 התרשם נתניהו שהעניינים יוצאים משליטה והגיב בשידורי לייב מתמשכים בפייסבוק, שבהם הביע מצוקה וקרא לצאת ולהצביע. לו"ז אחר שהיה מתוכנן בוטל ופינה את מקומו למאמצי המרצת הפעילים, ולרגע היה נראה נתניהו כמו שמעון פרס בבחירות 96'.
אז, לפני 23 שנה, בשעות אחר הצהריים, הבין רה"מ המכהן והמועמד הבטוח לניצחון על פי כל הסקרים, כי משהו חמור השתבש. בוחריו פשוט נותרו בבתים, ממאנים להישמע להפצרות מטה המפלגה המאיץ בהם ללכת לממש את זכותם. פרס הגיע בעצמו למטה והתחיל להרים טלפונים כאחרון הפעילים, פניו משדרות לחץ. להבדיל, נתניהו ביום שלישי השבוע לא חשש מהפסד. הוא ידע שהגוש הימני תמיד יישאר לטובתו וידאג שימשיך לכהן כרה"מ, אבל גם ידע שאם יפסיד לגנץ ולפיד בנקודות, התקשורת תעשה לו את המוות, שהנשיא ריבלין רק מחפש תירוץ ליטול ממנו את השלטון, בדיוק כמו ששמעון פרס היה עושה הכל, לדעתו, על מנת להטיל את הרכבת הממשלה על ציפי לבני ב־2009, עד שבא נתניהו עם קואליציה מוכנה של 65 ח"כים והפקיע ממנו את שיקול הדעת.
אבל גם בתוך כל הלחץ של יום הבחירות מצא נתניהו רגע של נחת. היה זה ידידו הוותיק, הרב דוד נחשון, מראשי קהילת חב"ד, שהרגיע בשיחת טלפון: "התקשרתי רק כדי להגיד לך לא לדאוג. הרבי מלובביץ' הבטיח לך בפגישה ביניכם שזה מה שיקרה. ש־119 ח"כים יהיו נגדך, אבל אין לך מה לחשוש כיוון שהקדוש ברוך הוא נמצא בצד שלך, וזאת כמובן אם תלך בדרך הנכונה". חיוך רחב התפשט על פניו של נתניהו. "לא רק 119 נגדי", אמר בהתלהבות, "אלא גם מנהיגי העולם היו נגדי עד לאחרונה ועמדתי בלחצים אדירים וחסרי תקדים, למען עם ישראל". "אתה תמשיך לעשות למען עם ישראל", אמר לו הרב, "יש לך הבטחה של הרבי. אתה תנצח היום".
הבסיס להצלחתו המחודשת של נתניהו, שממילא הוא גם הבסיס לכישלון יריביו, נובע בראש ובראשונה מאידיאולוגיה טהורה. נתניהו הוא למעשה המנהיג הראשון בעשורים האחרונים שהצליח למצב את מעמדה של ישראל כמעצמה מדינית ברמה גלובלית חסרת תקדים בעוצמתה, וזאת בלי לנהל מו"מ עם הערבים על העברת חלקים מארץ ישראל לידיהם. הפוך לחלוטין מהפרדיגמה שמציע במשך עשרות שנים הצד השני של המפה הפוליטית. שנים על גבי שנים, כולל בשנותיו של נתניהו עצמו כרה"מ, מזהירים בשמאל כי ללא מו"מ עם הערבים ישראל תהיה מוקצית בעולם, ומאיימים בצונאמי מדיני. נתניהו הוכיח שמדובר באיומי סרק. שאין למעשה כל סיבה אמיתית למסור שטחים לערבים. היום שמו מוזכר בנשימה אחת עם מנהיגי מעצמות כמו טראמפ, פוטין ומרקל. וכל זאת בלי לנהל אפילו דקה אחת של מו"מ מדיני במשך עשר שנים תמימות.
"דווקא" למערכת המשפט
בני גנץ ניסה אמנם לטשטש את כוונותיו המדיניות הלא־פופולריות, אולם אפילו לרגע לא הצליח לשכנע שגם הוא, כמו נתניהו, סבור שאין טעם לפתוח במו"מ בין ירושלים ורמאללה. את המילים הפשוטות "לא אפנה אף התנחלות, לא בגושים ולא בבודדים", לא הצליח להוציא מפיו.
גם על הסנטימנט היהודי־מסורתי ויתר במהלך הקמפיין. ייתכן שבחייו האישיים גנץ מסורתי יותר מנתניהו, אולם בעוד רה"מ מקפיד לשדר כל העת חיבה לדת ואהבה גדולה לשומריה, שכחו יועציו של הרמטכ"ל לשעבר להקרין את הפן הזה בחודשים הקצרים שבהם נחשף לציבור, ובכך גזר על עצמו ועל מפלגתו לנגוס אך ורק ממחנה אחד, עתיר מנדטים אך מהווה מיעוט בחברה. הבחירות האלה, כמו הקודמות, הוכיחו שאי אפשר לקחת בחירות מתוך גניבת דעת או טשטוש עמדות. לא ניתן להגיד שאין יותר ימין ושמאל ולהניח שכולם יקבלו את הדברים בכניעה.
במשך חודשי הקמפיין לא סיפק גנץ סיבה ראויה אחת למצביעי הימין לעזוב את נתניהו ולעבור לתמוך בו. המסר המרכזי והבולט ביותר, אולי היחיד, היה עניין ניקיון הכפיים ומעשי השחיתות שבהם מעורב כביכול נתניהו. נתניהו מבין את נפש בוחריו. גנץ ממש לא. כשהלך על קמפיין השחיתות והצוללות לא הבין על איזה מוקש הוא דורך. מרוב דיבורים והתלהבות על הנושא, באופוזיציה, במאמרי העיתונים ובדיונים האינסופיים באולפנים, קשה היה לו ולשותפיו להבחין, מרוב רעש והמולה, כי בשיח הזה משתתף בעיקר רק צד אחד של המפה הפוליטית. בצד השני שתיקה רועמת ויתרה מכך, לא מעט זעם כבוש.
התחושה כי זרמים תת־קרקעיים במנגנון הפקידותי של גורמי אכיפת החוק עושים כל שביכולתם כדי להסיר מהדרך פוליטיקאים שמסרבים ליישר קו עם המערכת, כבר לא מנת חלקם של קומץ קונספירטיביים, אלא של מחנה שלם. חקירות נתניהו רק העצימו את תחושת הרדיפה ואי הצדק לממדים קיצוניים כפי שמעולם לא היו. את דעתם על כתב החשדות של היועמ"ש, על הצוללות ועל מכתב מבקר המדינה בדבר היבטים פליליים בדיווחי ההון העצמי של נתניהו הם הביעו בקלפי.
קריסה מוחלטת. אבי גבאי // צילום: יוסי זליגר
לאט־לאט חודרת התחושה הזאת גם לאנשי שמאל. עו"ד דני כהן הוא בשר מבשרה של מפלגת העבודה. בשנות התשעים עבר לשורותיה ומילא בה שורה של תפקידים, מיועצו הקרוב של פואד בן־אליעזר, ועד לחברות בלשכת המפלגה ויועצה המשפטי. בשנת 96' הצביע לשמעון פרס. מאז ועד השבוע שמו הוא ומשפחתו רק את הפתק "אמת". ביום שלישי הצביע לראשונה "מחל". "מעולם לא הייתי מחסידי נתניהו", הוא אומר, "למרות שאני מעריך מאוד את פועלו בתחום הבינלאומי. אבל לא בגלל זה הצבעתי לו. היה לי מאוד קשה ואפילו בבחירות האחרונות ב־2015 הצבעתי למפלגת העבודה. הפעם החלטתי להצביע לליכוד כי לא יכולתי לסבול את ההשתוללות של מערכת המשפט, הפרקליטות והמשטרה נגדו. מישהו חייב לרסן את המערכות האלה".
יממה אחרי הבחירות התקיימה ישיבת סיעה במטה כחול לבן. חברי הכנסת המיועדים הגיעו בתחושות קשות למקום, שבו נדרשו בכניסה להפקיד את הטלפונים שלהם טרם כניסתם למתחם. אחרי שדיבר, ביקש גנץ מהנוכחים לערוך סבב שבו יאמר את אשר על ליבו כל מי שיש לו תובנות או הערות על מערכת הבחירות ועל מה שצריך לעשות מכאן ולהבא. כמו בתחקיר שאחרי מבצע צבאי.
בחוץ, מול העיתונאים, דיברו לפיד וגנץ, אולם המסרים שכל אחד מהם העביר היו שונים בתכלית משל חברו, שלא לומר הפוכים. לפיד סגר מייד את הדלת בפני האפשרות להצטרף לממשלה. פנינו לאופוזיציה, אמר, ולא כזאת שתחפש לזחול לממשלה, אלא כזאת שתמרר לנתניהו את החיים. לפיד משוכנע באמת ובתמים שימיו של נתניהו בפוליטיקה קצובים. חצי שנה, שנה לכל היותר, והוא עוזב. בגלל כתבי האישום.
גנץ, שכנראה לא הפנים את ההפסד השבוע, או שלא התחבר לעניין האופוזיציה שלא זוחלת לממשלה של לפיד, מלמל משהו על תרחישים פוליטיים אפשריים, אבל לא הכריז כי פניו לאופוזיציה. או למרמור חייו של נתניהו.
שלב ההתפכחות
ההישג של יותר משלושים מנדטים בתוך זמן כה קצר הוא הישג מרשים ביותר, אבל בבחירות כלליות ובריצה לראשות הממשלה אין באמת משמעות לנקודות שצברת אצל הציבור. רק לתוצאה הסופית. ההערכה השגויה של לפיד, שגרר אחריו את גנץ, כי המפלגה הגדולה היא שתרכיב את הממשלה כשלה פעמיים: ראשית כי חיסלה את השותפים הטבעיים העבודה ומרצ וטרפדה כל אפשרות לקואליציה או לגוש חוסם נגד נתניהו. שנית, כי גם את הפסגה לבסוף לא צלחה. המפלגות הגיעו לשוויון.
משום מה נראה כי תפקיד שר הביטחון דווקא קורץ לגנץ יותר מאשר יו"ר האופוזיציה. נתניהו מחויב לשותפיו בימין, אבל לצרף את גנץ במוקדם או במאוחר, יחד עם 14 חברי חוסן לישראל, ללא לפיד ויעלון, הוא משהו שלא צריך לשלול כבר מעכשיו על הסף. נתניהו ישמח לראות את כחול לבן מתפרקת לחתיכות, אבל גם אם לא יסייע אקטיבית למהלך, לפי כל ההערכות בשלב כלשהו זה יקרה לבד.
קשה לדמיין את גבי אשכנזי או אבי ניסנקורן יושבים שבועות ארוכים במשכן הכנסת ונלחמים על זכות דיבור מול ראשי ועדות מהספסלים האחוריים של מפלגות הקואליציה. מבחינת לפיד, הפיצול לא יקום ולא יהיה. הוא יעשה את הכל כדי לשמור על המסגרת שלמה ומאוחדת, ובאופוזיציה. לפיד יכול להרוויח מכל תרחיש: אם כחול לבן תישאר - יוכל לדרוש את ראשות המפלגה בסיבוב הבא. אם תתפרק וגנץ יזחל לממשלה - יהיה לפיד ראש האופוזיציה ואוטומטית מועמד המחנה לראשות הממשלה.
ליברמן, המשוכה הגבוהה
נתניהו מעוניין ביציבות וכבר לאחר הבחירות אותת כי פניו לקדנציה מלאה. בהסכמים הקואליציוניים עשויים להיות רמזים, או אפילו סעיפים מפורשים, הנוגעים לתרחיש הגשת כתב אישום נגדו אחרי השימוע. זה לא חייב להיות בחקיקה כזו או אחרת, זה יכול להיות גם בהתחייבות שלא לפרוש מהממשלה אלא רק על פי לשון החוק הקובע מתי על נתניהו להתפטר מתפקידו במקרה של הרשעה פלילית. (על פי החוק רק אחרי הרשעה סופית בבית משפט העליון).
החוליה הבעייתית המסתמנת כעת היא ישראל ביתנו. ליברמן תאב נקם. לא רק בעקבות התפטרותו מתפקיד שר הביטחון והביקורת ההדדית שלוותה לכך, אלא בעיקר בשל הדיווחים על כך שבימים האחרונים לפני הבחירות ניסה נתניהו לחסל אותו פוליטית. מילא את הארץ בשלטי ליכוד בשפה הרוסית ותדרך כי ליברמן לא עובר את אחוז החסימה. כהרגלו, מייד לאחר הבחירות המריא ליברמן ליעד רחוק והותיר את נתניהו לאכול סרטים עם עצמו. נתניהו תלוי בליברמן לקואליציה, וגם את המחיר הבסיסי, תיק הביטחון, כנראה מוכן יהיה לשלם. הבעיה היא הדברים האחרים ובראשם חוק הגיוס.
הכנסת הבאה עשויה לחוקק לראשונה חוק המסדיר את יחסי הכוחות שבין הרשות המחוקקת לשופטת, כך שהמילה האחרונה תהיה בכל מקרה של הכנסת. כחלון כבר רמז שיתמוך בכך. חוק כזה פותר גם את בעיית הגיוס. הרי חוק הגיוס נפסל בידי בג"ץ ולאחר העברת החוק החדש יהיה אפשר להחזיר את הגלגל ולבטל את הביטול. לליברמן אפשר יהיה להבטיח שהקואליציה תעביר את חוק הגיוס שיזם יחד עם מערכת הביטחון וצה"ל, אבל ללא לוח הזמנים הלוחץ שהתווה בית המשפט.
האם כל השותפים יצליחו לדבר בקול אחד גם באופוזיציה? יעלון וגנץ // צילום: קוקו
החלטה נוספת של בחירות 2019 שהתבררה ככישלון קולוסאלי היתה ההחלטה שקיבלו נפתלי בנט ואיילת שקד לפרק את הבית היהודי ולהקים את הימין החדש. הפליאה הגדולה היא לא על כך שפרפרו ברגע האמת על אחוז החסימה, אלא על העובדה שבכל הסקרים שפורסמו מיום הקמת המפלגה ועד ליום הבחירות, העניקו להם הסוקרים מספר מכובד של מנדטים ובכולם עברו את אחוז החסימה ללא קושי.
כבר מהרגע הראשון לא היה ברור מיהו בדיוק קהל היעד של הימין החדש ואל אילו מצביעים צריך וכדאי לכוון את עיקר המאמץ. אנשים שמעריצים את שקד ובנט אמנם יש, אולם מניין יכלו להעריך את היקפם? זו מפלגה ללא בייס. לאנשי הציונות הדתית יש את הבית היהודי. לאלה שאינם דתיים יש את הליכוד או כחלון. בנט, בסופו של דבר, נפל בין הכיסאות. הוא לא הצליח לשכנע שיהיה שר ביטחון בכלל או שר ביטחון טוב יותר מאחרים בפרט.
לשקד יצא שם של שרת משפטים טובה, אבל כנראה לא שכנעה שיריב לוין או בצלאל סמוטריץ' לא יהיו טובים ממנה. כנראה הנטייה לנצל את זכות הבחירה כדי לבחור ראש ממשלה חזקה יותר מאשר לנצל את הפתק לבחור את שרת המשפטים הבאה.
בכירי מפלגת העבודה לא האמינו עד כמה יהירותו של יו"ר המפלגה, אבי גבאי, חזקה יותר מכל דבר אחר. בנאום ההפסד שנשא אחרי שהוביל את העבודה לכישלון החמור ביותר בתולדותיה, היו הרבה מילים נמלצות וחדות, אולם מילה אחת על נשיאת אחריות אישית לא היתה בו. גבאי לא מתכוון להתפטר ולא להסיק שום מסקנות. פעילים במפלגה דורשים כי גבאי יסיר את ראשו מעליו ויתפטר לא בעוד שנה וחודשיים כפי שקובעת החוקה, אלא כאן ועכשיו. החוקה מדברת על הפסד, הם אומרים, אבל פה זה לא הפסד. זו קריסה מוחלטת.
על פי היוזמה, עמיר פרץ, כוותיק חברי הכנסת, ייטול על עצמו את תפקיד היו"ר הזמני עד לקביעת מועד לפריימריז. פרץ טרם השיב בחיוב להצעה, אולם כוונותיו להתמודד על נשיאות המדינה בעוד שנתיים בהחלט עשויות להתכנס ללוח הזמנים המפלגתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו