רדינג 3 בתל אביב נחשב לאחד האולמות האהובים להופעות. בדרך כלל מגיעות לשם להקות רוק כבד שבקושי מצליחות למלא את 800 המקומות שהוא מכיל או זמרים ממה שהיה קרוי פעם הז'אנר המזרחי, שמפוצצים את המקום. אבל בלילה שבין שלישי לרביעי, במפלגת העבודה היו שמחים לראות גם אולם חצי מלא.
כשאבי גבאי הגיע לאזור, היו בו יותר אנשי תקשורת מפעילים. חבורת נערים צעירה, חברי מפלגה שאיש לא יכיר, כמו אמילי מואטי האלמונית, או ישכח בקרוב, כמו רויטל סוויד, היו בין אלו שעוד עמדו סביב גבאי כשעלה לנאום את נאומו הראוי והטוב, אך היה משול לנאומו של אדוארד סמית', רב החובל המיתולוגי, רגע לפני שהטיטאניק שלו טבעה במצולות. בעוד סמית' ביקש מהפקודים שלו "להיות בריטים" עד הרגע האחרון שבו מצא את מותו, גבאי ביקש לשמור על השמאל הציוני במדינה: "עשיתי כל מה שיכולתי", אמר.
גבאי שכבר מזמן פגש בקרחון שנקרא המציאות הישראלית, לא רמז לרגע על פרישה אף שמפלגת העבודה, כך נדמה, מוכרת סחורה שרוב הציבור אינו מעוניין בה בשלב הזה. אבל לגבאי, אחד הסיפורים הטרגיים בתולדות מפלגת העבודה, אנחנו עוד נשוב בהמשך.
1 במאי של השמאל
את הסיפור הזה צריך להתחיל דווקא בערב שלפני. קבוצת הפועל תל אביב בכדורגל, פעם הדגל שנישא על אותה טיטאניק מפוארת שנקראת מפלגת העבודה, עלתה למשחק מול בית"ר ירושלים, הקבוצה הפוליטית ביותר בהיסטוריה הישראלית. הפועל זו כבר מזמן לא אותה הפועל, ובית"ר? הזיהוי האוטומטי שלה עם הליכוד קיבל גם הוא תפנית לאורך השנים: חלק פנו לציונות הדתית, חלק פנו לש"ס, חלק לבן גביר ובן ארי. עבור חלק הארי של לה פמיליה, ביבי הוא בכלל מרכז.
יום לפני המשחק, שבו הפסידה הפועל תל אביב כהרגלה בדקה ה־90, התכנסו חברי ההנהלה במתחם האימונים וולפסון, אשר משרת את הקבוצה האדומה. על הפרק, אירועי 1 במאי של הקבוצה. פעם, רחובות תל אביב היו מתמלאים בדגלים ובכרזות של הפטיש והמגל, ומבניין ההסתדרות היו יוצאות תהלוכות בתופים ובמחולות. לאחר שחיים רמון, האיש שהיה שותף לחורבן ההסתדרות, מפלגת העבודה והפועל תל אביב בגלגול חיים אחד, סיים את מלאכתו, נשארו כל הגופים הללו בפני שוקת שבורה, ולמי מהם יש בכלל כוח לקיים את 1 במאי.
"מאז שנכנסנו לסיפור הזה שנקרא הפועל תל אביב, היה חשוב לי לחדש את המסורת הזו. זו השנה השנייה שאנחנו נעשה אירועים סביב 1 במאי. מועדון כדורגל זה לא רק לבוא, לשחק וללכת אלא משהו תרבותי עמוק יותר". בועז תושב הוא נציג אחד הבעלים של הפועל תל אביב. אנחנו מכירים 20 שנה. בקלות ניתן להגדיר אותו כישראלי היפה: שירות ביחידה מובחרת, הצטיינות באוניברסיטת תל אביב, תרומה לקהילה. בבחירות הללו הצביע למרצ כי הרגיש "שזו המפלגה היחידה שמתאימה לתפיסת עולמי". לעיתים נדמה שהפועל תל אביב, ממש כמו מרצ והעבודה, הולכת ומצטמצמת לכדי תל אביב־יפו בואכה רמת השרון מהצד האחד ובת ים מהצד האחר, גבולותיה של העיר שאותה היא מייצגת. עבור האדומים על כך באה גאוותם. משפחה אמנם קטנה אך מלוכדת.
אגב, רגע אחרי שבית"ר כבשה את שער הניצחון, מהיציע של אוהדיה נזרקו מאות ניירות קונפטי. מי שטרח והרים אחד מהרצפה, גילה שם את המילה "מחל". היו אלו פתקי הצבעה. רגע אחרי שהאדומים נכנסו למכוניות, זרק מישהו לחלל האוויר: "הסיכוי היחיד שלא נפסיד גם מחר הוא כי ביבי לקח את הדרייב אין (אולמה של קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב; ע"ר), שם אין אווירת ניצחונות". ביבי מתברר הצליח לנצח גם במקום של אלו שהפכו את הלוזריות לדרך חיים.
הקונצנזוס הבא
ביום הבחירות היה נדמה שקמפיין הגעוואלד האמיתי בכלל התרחש במטה מרצ. הלחץ היה ממשי וניתן היה לחוש אותו. תמר זנדברג התרוצצה ממקום למקום, כולל בכפרים הערביים, בניסיון להציל את חיי המפלגה ההיסטורית אבל גם את חייה הפוליטיים. הפעילים של המפלגה קיבלו את המסר שהסיפור הפעם הוא דרמטי במיוחד. "גנץ שתה אותנו", היה המסר שהועבר כבר בשעות הצהריים ונשמע היטב אפילו ליד הקלפיות במרכזה ובצפונה של תל אביב. סקרי העומק דיברו על מאבק באחוז החסימה.
בשעה 21:00 באולם צוותא בתל אביב, שגם הוא, ממש כמו רדינג 3, לא התמלא אפילו במחציתו, שררה אווירת נכאים. "כמו הלוויה של אשכנזים", זרק מישהו לאוויר וכולם צחקו.
גם כאן היו יותר נציגים מהתקשורת מאשר נוכחים ממרצ. אך כשהגיע המדגם, קשה היה שלא לשים לב לשמחה הענקית של תמר זנדברג ומיכל רוזין. לא היתה זו הקלה, אלא שמחה גדולה של ממש: כשהבינו אנשי התקשורת שמרצ בפנים אבל אין פה בעצם סיפור, התקפלו כולם כמקשה אחת: "תודה לכל המצביעות והמצביעים של מרצ, השמאל של ישראל. תודה לאלפי הפעילות והפעילים שעמדו לאורך כל היום בשמה של מרצ ונלחמו על השוויון, הצדק, השלום והדמוקרטיה", אמרה זנדברג, שתהיה בת 43 בעוד שבועיים. גם היא יודעת שנוכח ההיסטוריה של המפלגה הזו, קיים סיכוי שאת יום הולדת 45 שלה היא כבר תחגוג בפוזיציה אחרת.
קמפיין הגעוואלד האמיתי התרחש במטה של מרצ. זנדברג // צילום: יוסי זליגר
בדרך על האופנוע מצוותא במרכזה של העיר אל עבר אולם רדינג השוכן בנמל, העיר תל אביב ריקה מאנשים. חבורת צעירים מנצלת את הריק היחסי בנמל ושותה את עצמה עם וודקה רד בול מהול במשקה אנרגיה. חבורת חרדים מביטה אל שפך הירקון, שבו המים חמים יותר. האכזבה במפלגת העבודה שווה רק לאווירת הסכינאות באוויר. איתן כבל ומזכ"ל המפלגה, ערן חרמוני, כבר דורשים מגבאי להתפטר. ובכלל, כבל נותן את הצגת חייו במשדרים שאחרי הבחירות וכעוף החול משחיז את הסכינים, כדי לנעוץ אותם במה שנשאר מהקריירה הקצרה של גבאי בפוליטיקה.
אחד הפעילים המוכרים מבקש לציין באוזניי לשים לב "למי שלא נמצא כאן". אז מצד אחד יש את סתיו שפיר ואיציק שמולי שהפוטש שלהם על פי הפעילים מתוכנן כבר זמן רב. עם זאת, מי שצפה בשפיר מתהלכת בשדרות רוטשילד בתל אביב בשעות האחרונות, מנסה בכל כוחה להילחם עבור המפלגה שמראש היה ברור שתעבור למספרים חד־ספרתיים, היה יכול להבין שמדובר בתודעה של אופוזיציונרית ובמפלגה שתישאר כך בשנים הקרובות.
מאידך, גם השועלים הוותיקים עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ואיתן כבל כבר מכינים את המפלגה ליום שאחרי. טל רוסו, שנשלח לבדו אל התקשורת שהציפה את האולם, זכה אחר כך לחיבוק גדול מעמיר פרץ שהושיב אותו על הבר. אם רוסו ישחק עם הקלפים שלו נכון, הוא יכול להיות מועמד הקונצנזוס של הדור הצעיר והדור המבוגר, רגע אחרי שהקריירה של גבאי תסתיים, וזה, מסכימים כולם, יקרה בקרוב מאוד.
"הזהרנו שנתניהו עלול להישאר כאן. הזהרנו שקולות המחנה שלנו עלולים להכניס חברי כנסת שהם אנשי ימין אידיאולוגי קשה. אנשים שפשוט לא מייצגים את העמדות של המחנה שלנו. על אף התוצאות הערב, למפלגת העבודה קרה משהו טוב בחודשים האחרונים. משהו שהוא עמוק יותר מתמונת המנדטים. בחודשים האחרונים בנינו משהו חדש. במפלגה שהיתה זקוקה להתחדשות". כאשר סיים גבאי את דבריו, הזילו כמה נערים ונערות דמעות. יש משהו יפה בכך שחבורת צעירים עדיין מאמינה באידיאולוגיה ומעסיקה את עצמה בניסיון להכניס ערכים לפוליטיקה הישראלית המידרדרת.
עם זאת, אולי מוטב שהיו ניגשים לאיש המבוגר והגלמוד שהסתובב ביניהם וחיפש אנשים לשוחח עימם. שמו הוא אלכס גולדפרב והוא כבר בן 71. פעם המפלגה הגוססת שעמדה על הבמה קנתה אותו ושכמותו בטויוטה (ולא מיצובישי כפי שהדברים נכנסו להיסטוריה), אבל היום ספק אם מישהו היה קונה מגבאי קורקינט ממונע, כמו אלו שנתקלנו בהם בעודנו יוצאים אל אחד הלילות הקרים האחרונים, בתל אביב של חורף 2019.
***
בבוקר, בשיחות הטלפון שעשיתי לצורך הכתבה הזו, התעוררו אלו שהצליחו להירדם משני צידי השמאל החבוט ודיברו על איחוד מהיר, כדי להגיע כסוג של כוח לקראת הבחירות הבאות. במרצ הרי רצו את הדבר כבר בבחירות הנוכחיות, אך איציק שמולי מהעבודה קיבל הוראה מגבאי ואפילו לא טרח להיפגש עם מיכל רוזין ממרצ.
הפעם, כך נראה, זה יהיה אחרת. שלי יחימוביץ', מי שכאמור יחד עם כבל ועמיר פרץ, תנסה לאסוף את השברים ולהרחיק את הצעירים ואת גבאי למקומות אחרים, כבר החלה לפעול בנושא מתוך תחושה שאולי עם עשרה מנדטים משותפים תהיה זו המפלגה השלישית בגודלה, ואז אולי מתוך העז ייצא מתוק, שנכון לסופו של השבוע הזה, נראה כמו תסריט דמיוני במושגי האגו של השמאל הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו