האלבום השביעי של טיילור סוויפט, Lover, נותן הרגשה שהזמרת סוף סוף נמצאת במקום טוב – ולמרות שהתוצר מעט מבולגן ולא אחיד, עדיין יש בו את כל מה שצריך מאלבום של טיילור.
חמש-עשרה השנים בחייה של טיילור סוויפט מאז התפרסמה בתור זמרת קאנטרי צעירה היו מלוות בהתרחשויות אינספור: הצלחה מסחררת, פרסי גראמי, מערכות יחסים שהתחילו ונגמרו לעיני הציבור ושערורייה אחת בלתי נשכחת עם זוג העל קים קרדשיאן וקניה ווסט. היא הפכה מ"יקירת ארצות הברית" לאישה שנתפסת כתככנית, דרמטית ואפילו מעט משוגעת. העלבונות והתדמית המשתנה הצריכו מסוויפט לפתח יכולת להגיב ולהתאים את עצמה, עד שהפכה לאמנית עם יכולת להמציא את עצמה מחדש. כך ב- "reputation", האלבום שלה מ-2017, השתמשה בנחש בתור מעין "קמע" – ריקליימינג לכינוי הגנאי שבו השתמשה קים קרדשיאן נגדה. כל אלבום חדש הצריך לא רק שירים חדשים או סאונד חדש אלא פרסונה חדשה לגמרי, ואפילו תסרוקת שונה. אין זה מפתיע שמעריציה של סוויפט מדברים על האלבומים שלה בתור Era – עידן של ממש – ולא רק אלבום.
באלבומה השביעי, Lover, אשר יצא ביום שישי האחרון, מציגה סוויפט עידן חדש: הצבעים האפורים של reputation הוחלפו בצבעי פסטל רכים ובהירים, הנחש הוחלף בפרפרים, ושירי הנקמה והטינה הוחלפו במזמורי אהבה גרנדיוזיים. טיילור של Lover היא טיילור שמבסוטית על החיים שלה. כבר לא מתחשק לה לשקוע במרירות על כל האנשים שפגעו בה, ואפילו השיער שלה מתכתב עם האנרגיה החדשה הזו. אין פלא שטיילור מבסוטית: האלבום הקודם שלה היה מועמד לגראמי, ומסע ההופעות שנלווה לו הפך לגדול ביותר בתולדות ארה"ב ותועד בספיישל בנטפליקס; היא בזוגיות יציבה (ודיסקרטית למדי) עם השחקן הבריטי ג'ו אלווין כבר למעלה משנתיים; היא מככבת על השער של גיליון ספטמבר של ווג. ואחרי שבעת מדורי גיהנום שהעבירה אותה קים קרדשיאן, נראה שהיא הבינה שכבר אין לה מה להפסיד. היא ראתה מה הרס מוחלט של מוניטין וצליבה על ידי התקשורת יכולים לעשות, אז היא פשוט עושה מה שמתחשק לה.
התוצר של כל האושר והשחרור הללו הוא אלבום מלא בפופ, מחוות רומנטיות ושירים פלרטטניים. האלבום הוא אלבום מתוק, לעיתים אפילו מדי, שמרגיש כמו הצצה ליומנה של מתבגרת נרגשת, כאילו היא עושה דווקא למלעיזים שטוענים שהיא עושה מוזיקה עבור ילדות בלבד. זה לא מפתיע שגרסת הדלוקס שנמכרת בארה"ב כוללת בתוכה צילומים אמיתיים מתוך היומנים של סוויפט בגילאים הללו. הוא אינו תוצר אחיד: לצד שירי פופ ילדותיים מעט ודביקים למדי שאפשר לשיר מול המראה בחדר (I Think He Knows, Paper Planes), ישנם שירים שמזכירים איזו כותבת שירים נפלאה ומוכשרת היא (Cornelia Street, Miss Americana & The Heartbreak Prince, ושיר הנושא Lover). אבל יחד עם זאת, הוא מספק קצת מכל מה שאפשר לבקש מאלבום של טיילור סוויפט – אפילו שיר קאנטרי מרגש שמחזיר אותה למקורותיה – Soon You'll Get Better – אותו כתבה על ההתמודדות הממושכת של אמה עם מחלת הסרטן ומבצעת יחד עם הדיקסי צ'יקס.
כל השירים נכתבו על ידי סוויפט לצד המפיקים איתם היא עובדת, כאשר שלושה מהם היא כתבה לגמרי לבד. היא חזרה לעבוד עם ג'ק אנטונוף, שיתוף פעולה שהתחיל כבר באלבום "1989" האלמותי, ולראשונה עובדת עם המפיק ג'ואל ליטל – הידוע בעיקר בזכות העבודה המשותפת שלו עם לורד. מדובר בשיתוף פעולה משונה מעט – למרות שהמוסיקה שהפיק עם לורד היא מאוד אפלה ובוגרת, דווקא השירים עליהם עבד עם סוויפט הם היותר עליזים וילדותיים באלבום ומהווים בחלקם כמה מהרגעים החלשים יותר שלו.
הגרסה החדשה של טיילור סוויפט כוללת גם אמירה פוליטית יותר נחרצת – בשנה האחרונה, בחרה טיילור סוויפט להיות קולנית יותר לגבי דעותיה, בין אם זה לספר לקהל העוקבים שלה על כך שהיא בחרה להצביע למועמדים הדמוקרטים לסנאט ולבית הנבחרים, או להיות יותר חד משמעית לגבי התמיכה שלה בקהילת הלהטב"ק. הקליפ שמלווה לסינגל השני מהאלבום החדש – You Need to Calm Down – מניף דגלי גאווה ויוצא כנגד הומופוביה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ההצהרות הללו זכו לאהדה מחד ולביקורת מנגד – כאשר מבקריה טוענים שהיא מנסה לתעל דעות מסוג מסוים לטובת ההצלחה האישית שלה. בסופו של דבר, אפשר להסכים במידה שההחלטה של סוויפט להצהיר על דעותיה היא לא אמיצה במיוחד – האקלים של הוליווד כיום מברך דעות מהסוג הזה וקהילת המעריצים שלה נאמנה מספיק כדי לתמוך בה גם אם תצהיר אמונים למפלצת הספגטי המעופפת. כאמור, טיילור של 2019 היא טיילור שכבר אין לה הרבה מה להפסיד. אך יחד עם זאת, אי אפשר לבטל לחלוטין את כוונותיה או לכל הפחות את הניסיון שלה לכפר על שנים של שתיקה רועמת.
היא גם לא שומרת לעצמה את מחשבותיה על המשמעות של להיות אישה בתעשיית המוזיקה. סוויפט במידה רבה מייצגת מכשולים רבים שנשים מצליחות נאלצות להתמודד איתן בקריירה שלהן – בין היתר, עניין מופרז במספר בני הזוג שהיו להן. הכישרון המוזיקלי של טיילור, שקשה מאוד לערער עליו, בין אם נהנים מהמוזיקה שלה או לא, מוטל בספק והופך לשולי לצד האירועים שמתרחשים בחייה הפרטיים – כולם, אגב, אירועים שחווה כמעט כל אישה בשנות ה20 לחייה. לפני כחודשיים סיפרה סוויפט כיצד הלייבל עליו הייתה חתומה על ששת אלבומיה הראשונים נמכר למנהל בתעשייה שהיה בריון כלפיה, סקוטר בראון, כך שכרגע יש לו בעלות על העבודה של סוויפט. היא שרה על מכלול החוויות הללו בשיר The Man, בו היא משתעשעת במחשבה איך היו מתייחסים אליה ולעבודה שלה במידה והיא הייתה גבר: האקסים שלה היו "כיבושים" או "ניסיון", והתגובות שלה "נועזות" ולא דרמטיות וקטנוניות. היא שרה "האם הייתי מגיעה לשם מהר יותר אם הייתי גבר?".
Lover נותן לנו מצד אחד מוזיקאית בשלה ומוכשרת עם ניסיון חיים ואמירה מגובשת יותר, אבל מצד שני אישה צעירה ומאוהבת שלא מתנצלת על זה שהיא שרה על כמה חתיך בן הזוג שלה. מעריצי טיילור סוויפט נסיכת הפופ ימצאו שירים לשיר במקלחת, בזמן שאלה שאוהבים את כותבת השירים הרגישה ימצאו שירים עמוקים ונוגים יותר. ולכל אלה שלא אוהבים את סוויפט בכלל – טוב, היא כבר מזמן הפסיקה לנסות לרצות אותם.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=199405
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו