הקפטנית של נבחרת הגברים: מפסנתרנית לאישה החשובה בשחמט בישראל

האירוע הבא אולי ייראה לחלקכם חסר משמעות וסביר להניח שרובכם לא שמעתם עליו, אבל מדובר בתקדים – לראשונה בתולדות האיגוד הישראלי אישה מונתה לתפקיד קפטן נבחרת ישראל לגברים בשחמט. ולאישה הזאת קוראים אילנה דוד.

דוד בת ה-58, עסקה משנת 2000 במגוון של תפקידים במועדון השחמט באר שבע – הדרכה, שיפוט, ניהול וארגון תחרויות ואירועי שחמט. משנת 2013 היא מנהלת את מועדון השחמט העירוני. בין היתר היא השתתפה באולימפיאדת השחמט בנורבגיה וקיבלה תואר שופטת ומאמנת פיד"א (הפדרציה הבינלאומית לשחמט). בין השנים 2016- 2018 היא שימשה כקפטן נבחרת ישראל לנשים, ועתה היא נבחרה להוביל את נבחרת הגברים.

למרות העיסוק התקשורתי, דוד עצמה מסרבת להתלהב, בעיניה המינוי הוא טבעי לחלוטין ולדעתה דווקא אלו שמתרגשים ממנו מנציחים את הפערים בין גברים לנשים: "כשקיבלתי את המינוי לא הייתה תחנת רדיו או אמצעי תקשורת שלא ראה בזה אירוע היסטורי. ואני שואלת – למה בכלל צריך להתייחס לזה בצורה כזו? העובדה שהיה צריך לצין בכל מקום שלראשונה בהיסטוריה קורה אירוע כזה, רק מראה עד כמה החברה שלנו היא גברית. אם אני חוזרת לשחמט אני חושבת שהפערים בתחום הזה בין גברים ונשים מתרחשים כי הטבע עושה את שלו. אישה נבראה להביא ילדים, לקנן, לשמור על הביתיות, זה עדיין נשאר. לנשים יותר קשה להתחייב לקריירה שדורשת התמסרות כמעט מוחלטת".

ובכל זאת, איך הצלחת להתמנות לקפטן נבחרת ישראל לגברים בשחמט?

"בשלוש השנים האחרונות הייתי קפטן נבחרת ישראל לנשים, שבעצם המינוי החדש אושר לפני כשבועיים. עבדתי 3 שנים בנבחרת הנשים, עשיתי הרבה עבודה והבאתי את הנבחרת להישגים טובים. על סמך התוצאות התקבלה ההחלטה שאני יכולה לתרום לנבחרת הגברים. זה לא שנמאס לי מנבחרת הנשים, אבל אני אוהבת אתגרים, מטרות חדשות. ובמינוי הזה ראיתי אתגר חדש  ומרתק. מדובר בתפקיד קשה וגדול ואני טיפוס של לוחמת, מה שלא הורג מחשל – זו המנטרה שלי".

מה היו התגובות?

"זה עשה המון הד שאישה נבחרה להיות קפטן נבחרת הגברים. חשוב לציין שגם כשמינו אותי לקפטן נבחרת הנשים הייתי אישה ראשונה שמונתה לתפקיד הזה, לפניי כולם היו גברים. גם בשחמט נשים מרבית הקפטנים הם גברים. המצב הזה הוא לא רק בארץ אלא בעולם כולו, גברים בעצם תופסים תפקידי מפתח בתחום השחמט".

למה לדעתך זה קורה?

"שחמט הוא ענף ספורט קודם כל. בכל ענפי הספורט יש חלוקה מגדרית וכך גם בשחמט יש אליפות לנשים ואליפות לגברים. זה לא שוביניסטי, החלוקה המגדרית היא טבעית כי אנחנו ספורט, זה לא מעורר שאלות. השאלה היא למה נשים לא מגיעות לרמות המשחק כמו הגברים כי יש שוני ברמות המשחק" .

נשים מסוגלות לפחות?

"זה מצחיק אותי כי אישה היא יצור הרבה יותר מפותח מגבר. בגילאי הינקות בנות הולכת ומדברות מוקדם יותר מבנים. ילדות בגיל 12 הן כבר נשים בוגרות, לעומת זאת ילדים מגיעים לבגרות רק בגיל 13, אז זה לא קורה כי אישה היא פחות חכמה. לדעתי הפער בתודעה בין גברים לנשים נוצר מכיוון שאין מחקר שמוכיח את זה בצורה מדעית – שנשים עולות על גברים. והפער הזה קיים גם בשחמט. ההסבר שלי הוא סובייקטיבי, אישה מיועדת למלא הרבה משימות בו זמנית, ולהצליח בכל התחומים. אני עסקתי במקביל בשחמט ובמוזיקה וזה מנע ממני מלהגיע להישגים גבוהים יותר אילו הייתי עוסקת רק בתחום אחד.  זה מה שקורה לכלל הנשים. היות והאישה מנווטת בין אלף תפקידים זה מונע ממנה להגיע לפסגות בתחום אחד. גבר יודע להתמקד בתחום אחד וזה מביא אותו לרמת הישגים גבוהה יותר".

אילנה דוד. צילום: יחסי ציבור

איפה את צופה שיהיה קושי?

"אני דמות מוכרת בשחמט. אותם שחקני נבחרת ישראל לגברים הם חלק משחקני מועדון באר שבע, אותו ניהלתי, ואנחנו קרובים ומכירים.  אני צופה שיהיה קושי מסוים  בלקיחת החלטות גורליות שאצטרך לקבל, כמו למשל בהרכב של הנבחרת. כמו בכדורגל אני צריכה להחליט מי ישחק בכל מיני תחרות. בשחמט יש שחקנים מחליפים ובכל סיבוב אני צריכה לקבוע  מי ישחק, ומי יישב בספסל. ההחלטה היא לא מקצועית אלא גם פסיכולוגית כי לפעמים לשחקן שלנו לא כל כך נוח לשחק עם יריב מסוים מכל מיני סיבות אז צריך לשקול אם כן לשבץ אותו או לא כדי לא ליצור התנגשות. כשאת מחליטה האחריות היא שלך, אם קיבלת החלטה טובה כולם יריעו ואם לא כולם ישרקו בוז. התפקיד הוא קשה ואנושי וזה מה שמרתק".

"הספקתי הכל, זמן זה סדר"

דוד נולדה בעיר באקו שבאזרבייג'ן. בגיל 4 אביה לימד אותה לשחק שחמט ואימה לימדה לנגן בפסנתר, מאז ועד היום היא עוסקת בשני התחומים, בשניהם נצצה. בגיל 6 היא התחילה להתאמן במועדון השחמט המקומי ובגיל 7 התחילה ללמוד בבי"ס למחוננים מוזיקאים. בשנת 79', כשסיימה תיכון, עלתה  ארצה יחד עם משפחתה.

"כעבור  חמישה ימים בארץ נפגשנו  עם אליהו לבנט שהוא מייסד המועדון השחמט בבאר שבע", מספרת דוד, "התקבלתי למועדון וכך התחלתי את דרכי בארץ. במקביל, חודש לאחר מכן, עשיתי מבחני קבלה לאקדמיה המוסיקה בירושלים והתקבלתי ללימודים אקדמיים. בשנת 80' זכיתי באליפות הארץ לנשים והייתה לי הזכות לייצג את ישראל באולימפיאדה. שיחקתי בארבע אולימפיאדות וזכיתי במקום הראשון בתחרויות בינלאומיות".

למה דווקא באר שבע, על פניו העיר הכי רחוקה משחמט?

"כי אליהו אבנט שייסד את המועדון, ייסד שם אימפריה שחמטית. גם אני  ומשפחתי הגענו לאזור הנגב במתכוון, כי ידענו שיש מקום חזק מבחינת השח מט. וכמונו עשו רבים מיוצאי חבר העמים ששיחקו והתמחו בשחמט".

את כל הזמן נעה בין מוסיקה לשחמט, העיסוק בשני התחומים עוזר לך לשמור על איזון?

"זה בהחלט נותן לי איזון – עוד בגיל 10, כשהשתתפתי באחת התחרויות הכי גדולות בברה"מ, אחד המאמנים הבולטים ניגש לאימי ושאל אותה האם אני עוסקת בעוד משהו חוץ מבשחמט כי כבר אז הייתי ברמה מתקדמת וראו בי שחקנית עם פוטנציאל. כשהיא אמרה לו שאני לומדת בבי"ס למחוננים במוסיקה הוא אמר שזה נהדר שזה ייתן לי את האיזון הנדרש לכל החיים. אז לא ידענו למה הוא מתכוון , אבל בשלבים יותר מתקדמים כבר הבנו. משחק השחמט זה משחק שדורש המון כוחות נפשיים ושכליים, עם דגש על הנפשי. הלחץ הוא עצום לכן השילוב הזה איזן אותי והפחית את הלחץ כי היה לי עוד תחום שאני עוסקת בו, ולא שמתי את כל הקלפים בתחום אחד. אבל כנראה שהשילוב הזה לא אפשר לי להגיע לרמות יותר גבוהות בשני התחומים".

אם לא הלך לך באיזו תחרות אמרת לעצמך 'זה לא סוף העולם, יש את המוסיקה'?

"לא. מכיוון שאהבתי את שני עיסוקיי מגיל 4, לא הייתי מסוגלת לעזוב אחד מהם ולהתמקד רק בשני. תמיד כאב לי והפריע לי שלא יכולתי ליסוע לתחרות כלשהי כי הייתי עסוקה בתחום אחר, אבל עדיין זה לא הפסיק את אחד התחומים. היו רגעים בלתי נשכחים, כשזכיתי באחת התחרויות המארגנים ידעו שאני פסנתרנית במקצועי וביקשו שבטקס הסיום אנגן. הרגעים האלה, בהם שילבתי בין שני העיסוקים היו רגעים של אקסטזה. לא הרבה אנשים זכו לחוויה כזו. מרגישים בעננים. כל קונצרט, כל זכייה בתחרות, היא חוויה עוצמתית וכשתי החוויות משתלבות יחד תארי לך לאיזה שמימיות זה מגיע".

מגיל 4 את בעצם בלחץ?

"אני לא בלחץ. גדלתי במשפחה מאוד יקית מהבחינה הזאת שהזמן צריך להיות מסודר. בשעה שתיים מסיימים בי"ס ויושבים לארוחה, בשלוש שיעורים, בארבע שחמט, בשש פסנתר, וגם הספקתי לשחק עם ילדים בחצר. אני לא יכולה לומר שהייתה חסרה לי ילדות. להיפך, הספקתי הכל".

מקובל לחשוב שאומנים שעוסקים בשתי האומנויות המאוד סיזיפיות האלה, הם מאוד בודדים.

"ממש לא אצלי. אני בן אדם מאוד חברותי ותמיד הייתי כך. תמיד ידעתי לתעל את הזמן, בזכות הורי שלימדו אותי לנצל אותו בצורה המקסימלית. לא הייתה תערוכה או הצגה ולא ספר שלא קראתי ויחד עם זה למדתי בבי"ס שנעדרתי מנו המון בגלל נסיעות לתחרויות, אבל כשזכיתי בתואר הם חיבקו והריעו. בשום פנים ואופן לא הרגשתי הקרבה או מרירות. הספקתי לצד העיסוקים הספקתי להיות ילדה ונערה".

לצד הקריירה המאתגרת דוד גם הצליחה להקים משפחה. היום היא גרושה ויש לה שני בנים בני 30 ו-31. "ב-86 כשחזרתי מאליפות העולם באתי לנוח אצל הוריי בבאר שבע, כך הכרתי את בעלי לשעבר, מספרת דוד, "תוך זמן קצר נישאנו ונולדו שני בניי. ב-1994, בגלל סיבות כאלה ואחרות, החלטתי שאני רוצה לפרק את המסגרת המשפחתית, ועזבתי עם שני ילדיי. המון שנים עסקתי בהוראה ובניהול בלבד כי הייתי צריכה לגדל את הילדים, לדאוג לכל צרכיהם ולהעניק להם חיים יפים ומלאים כמו שהיו לי. עבדתי 16 שעות ביממה וגידלתי שני בנים לתפארת".

את חושבת שהעובדה שאת אישה הקשתה עלייך?

"העובדה שבמשך כ-16 שנים נאלצתי לעזוב  את הקריירות על מנת לגדל משפחה  וילדים כמו שאני רוצה זה אומר שאישה נשארה אישה – כלומר, ילדים ובית נותרו במקום הראשון וקריירה אח"כ. מהמקום הזה אני עדיין חושבת שלאישה אין מספיק ייצוג בחברה הישראלית בתפקידי מפתח".

הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=195804

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו