שלוה בהופעה: מה שעובד, ומה שפחות

רוב מובהק של קהל מבוגר פקד אמש (ד׳) את מועדון הזאפה בהרצליה, כדי לחזות בלהקת שלוה, או כפי שהוגדרה על ידי רבים - "המנצחת הגדולה של אירוויזיון 2019". הגדרה זו היא כמובן לא יותר ממיתוג של מי שעשו שימוש נכון בהרכב הלא שגרתי הזה, הובילו אותו עד למעמד כמעט זכייה בקדם התחרות ואז הניחו לו לפרוש ממנה, שכן חלק מחברי ההרכב לא יכלו לקחת חלק במשדר עצמו מטעמי שמירת שבת.

• סוף סוף: קולדפליי בדרך לאלבום חדש

• אובמה ודה נירו נגד טראמפ: הצעד הבא

• התגעגעתם? ברני הדינזואור חוזר בלייב אקשן

הפתרון שנמצא היה לבסוף הופעה של הלהקה באירוע חצי הגמר בפני קהל של עשרות מיליונים, וכולם יצאו מרוצים: הפקת האירוויזיון הישראלית, שיכלה להציג את מרכולתה האנושית והייחודית בפני אירופה כולה; וכמוה גם הפקת "הכוכב הבא" שהנגישה את הלהקה הזו (הפעילה כבר לא מעט שנים, ואף הופיעה בהצלחה רבה בלא מעט מעמדים ממלכתיים) בפני קהל צופים רב במיוחד. על הדרך היא כמובן גם סחטה באמצעותו את מנת הדמעות המצופה מתחרות שירה שנדרש ממנה, בנוסף להיותה מותחת, להיות גם "מרגשת".

חלומות של אחרים זה לא מספיק. שלוה בהופעה // צילום: קוקו

גם חברי שלוה עצמה זכו בסופו של דבר, כמובן, להפוך מקוריוז לכדי שם מוכר בכל בית בישראל. לא דיל רע עבור אף אחד מהמעורבים בדבר. אלא שאחרי "הכוכב הבא" והאירוויזיון מחכים החיים האמיתיים - קרי: עבודת שטח מאומצת והופעות מול קהלים משתנים. אלה, יגיד לכם כל מוזיקאי, הם שעושים את ההבדל בין סנסציה טלוויזיונית אופנתית ובין נכס צאן ברזל תרבותי, שנועד להישאר בתודעה הציבורית עוד שנים רבות. במילים אחרות – זהו הזמן של שלוה להוכיח שהיא הרבה יותר מגימיק עבור קהל שיושב בבית ומצפה לגירוי מאסיבי של בלוטת הרגש. האם היא הצליחה במשימה?

ובכן כן, אבל זה בהחלט תלוי במדד שלכם ל"הצלחה". שכן במקרה ספציפי זה, המוזיקה ויכולות ההופעה הן לא הפרמטרים היחידים שקובעים, לפחות לא עבור הקהל שבא לראות את הלהקה בלייב. וכאן זה נהיה טריקי: כי מצד אחד, יהיה זה חטא גמור לאמת לטעון שהביצועים לשירים כמו "חלומות של אחרים" של עידן רייכל, "Here Comes the Sun” של הביטלס או "פזמון ליקינטון" שכתבה לאה גולדברג, הם פסגת הביצוע ההופעתי. להיפך: חרף הכוונות הטובות, הם בעיקר נשמעים במעמד זה בדיוק כמה שהם: אוסף קאברים לא רעים במיוחד, המשך ישיר של "הכוכב הבא", אם תרצו. לא תמצאו כאן זיופים או בעיות מהותיות בהגשה, בכלל לא, אלא ביצועים פשוטים ובסיסיים של להיטים מוכרים וקלאסיקות על זמניות מהסוג שקל, אפילו מתבקש, להזיז את הראש או להנהן לקצבם. גם אם הם באים במעטפת של עיבוד עדכני, לעתים אפילו קרנבלי (כמו למשל בקאבר ל-"Sweet Child O’ Mine" של גאנז נ' רוזס. כן, זה באמת קרה), עדיין לא מדובר בביצועים שמעניקים חיים חדשים באמת לשירים הללו.

דווקא בגזרת השירים המקוריים שלה, שלוה מתגלה כמרעננת הרבה יותר. כך למשל ב-"רואה בך משהו טוב" - תוצר אותנטי ורגיש שמתכתב עם המהות האמיתית של הלהקה. ברגעים האלה, גם היעדר הניסיון שנדרש מאמן כדי להחזיק במה הוא דבר נסלח, בטח עבור קהל שבא לראות את שלוה במטרה לחוות, כחלק מהחוויה המוזיקלית, גם את סיפור הרקע המרגש שלה. והוא אכן כזה, בטח כשהביצועים מלווים בסיפורים אישיים. וכן, זה בהחלט גם נוגעים ללב.

כשזה אותנטי - זה עובד. דינה סמטה // צילום: קוקו

סיפורה של דינה סמטה, למשל, שבטרם שרה את "עכשיו אני בבית", גוללה את סיפור התעוורותה בגיל שש, דרך חיים נטולי מסגרת ראויה ועד למעמד הופעה זה. מעבר למהות, גם ברמת הביצוע מדובר בהבדל בין שמיים וארץ בין החומרים המקוריים ובין גרסאות הכיסוי. וזה נכון גם לגבי "הדלת תהיה פתוחה" וההקדמה היפה מפיה של ענאל כליפה. ככה זה כשאתה מספר את הסיפור האישי שלך, ולא מנכס לעצמך את זה של אחר. אתה פשוט מתכוון לזה יותר. כשמדובר בשירים מקוריים, נכנסת בחברי שלוה חיות וחיוניות שלא באה לידי ביטוי באופן כזה בכל אותם חידושים.

בכל הנוגע לקאברים, הנוסחה פשוטה למדי אך מכשילה: זהו אוסף שירים קליטים שאורכם נע בין שלוש לארבע דקות, מבוצעים יאה מכל בחינה טכנית, וזהו, בעצם. מי שבא לחוות את הסיפור של שלוה נהנה גם מאלה, והוא ודאי יסלח גם לביצוע פושר מעט לשיר כמעט אלוהי כמו "הללויה" של לאונרד כהן. לעומתו, עבור מי שבא לחוות דבר מה מעבר לאגדה הטלוויזיונית או לסיפור הרקע הכללי של ההרכב ובא לאמוד אותו במונחים מוזיקליים, קצת יותר קשה להתרגש מעוד גרסה של "Sound of Silence” של סיימון וגרפונקל, שיר שמלכתחילה מאתגר להעניק לו חיים חדשים וראויים, נוכח ההרמוניות שבו ומעמדו האייקוני. לא שאין לחבורה החיובית והמוכשרת הזו יכולות. יש, חלקן גבוהות מאוד – גם אם דורשות עוד שיוף. הן פשוט מתגלות ביופיין דווקא בחומרים שנכתבו על ידי חברי ההרכב והקבוצה המקיפה אותו.

השירים המקוריים הם הרגעים החזקים בהופעה // צילום: קוקו

ניכר שהנאומים האישיים וקטעי הקישור של חברי הלהקה אכן נגעו בקהל המקבל ומשתף הפעולה, ובאופן מודע שלוה נושאת עמה מסר של קבלת השונה ועידוד יצירה גם בקרב בעלי מוגבלויות, וכל זה חיובי, מקסים ומבורך, כמובן. אבל כדי להימדד בכלים לגיטימיים כמוזיקאים מן השורה וכהרכב שעומד בפני עצמו ולא קיים רק כדי לשאת מסר, מעצים ככל שיהיה, היא תצטרך לכתוב עוד כמה שירים מקוריים, המהווים את הרגעים החזקים בהופעותיה. בטח לא להסתמך על ביצועי "כוכב נולד" חביבים, סאמפלים של קלאסיקות מוכרות, בכדי למצוא את הזהות האמיתית שלה. זו שנדרשת מכל יוצא תחרות שירה. ריבוי הקאברים והסתמכות על המסר יכול לעבוד בהתחלה, אבל בשביל ריצה למרחקים ארוכים שלוה תצטרך יותר מגרסאות חביבות לשירים, או חלומות, של אחרים.

• לאון: "יהודיות עם פלשתינים? טיפשות"

• מיילי סיירוס: "בנות, אל תהיו לסביות"

• פייק ניוז: השמועות שאין עליהן מחילה

• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו