"כשאתה נער באושוויץ, מיותר לחפש היגיון"

במשך כל השיחה עם יוסף קליינמן, כשאני יושבת מרוכזת, לוכדת כל מילה שלו, הצטערתי צער עמוק על שלא הבאתי לראיון את שני בניי, בני 13 ו־14.5. צער של החמצה. 

האיש הזה, עדות חיה, יחגוג השבוע 90. על השולחן כובע אסיר מפוספס, זה שהיה על ראש יוסף הנער באושוויץ; אולר שקיבל מאחד הוותיקים והיה בכיסו במחנה; חולצת כפתורים משובצת שקיבל ביום השחרור מקצין אמריקני שראה אותו בבגדי בלויים והלביש אותו; תרמיל בד שאיתו, באישון ליל, טיפס על סולם החבלים של אוניית המעפילים באיטליה. היסטוריה ניתנת למישוש. אושוויץ בפיו של בשר ודם. כאב לי שלא הבאתי את שני המתבגרים, דור שכבר כמעט לא שומע מכלי ראשון. 

יום הולדתו העברי שיחול השבוע, א' בשבט, נופל השנה על היום שבו מציין העולם את יום השואה הבינלאומי, 27 בינואר. 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, שבו בילה קליינמן נתח מנערותו שלא תשוב. הוא רהוט, חוזר הרבה על המילים "אני זוכר". הוא זוכר. מים עולים בעיניו כשהוא זוכר. 

מייד עם השחרור הבין את תפקידו במניעת השכחה. הוא נכנס למחסן במחנה ולקח משם ז'קט פסים ועליו מספר אסיר. גם הז'קט שמור בביתו. "הקפדתי לחרות במוחי מאורעות ותמונות, שמרתי חפצים. ידעתי שיבוא יום ואצטרך להראות אותם", אומר קליינמן, שהיה העד הצעיר ביותר במשפט אייכמן (31) וכנראה האחרון שעוד חי. 

מעט בני 14 שרדו את התופת האושוויצית. קליינמן היה חלק מ־3,000 נערים שהוחזקו במחנה באופן חידתי: מתחת לגיל 14 נשלחו הילדים להשמדה, לבד מזוגות התאומים ששימשו לניסויי מנגלה והוכנסו למחנה. מעל גיל 16 נשלחו לעבודות כפייה. אך נערים בין גיל 14 ל־16 שנאספו באושוויץ במהלך קיץ 1944 הוחזקו בצריפים מיוחדים, בתנאי רעב קשים. "באותו קיץ הגיעו לאושוויץ כמעט חצי מיליון יהודים, בעיקר הונגרים וצ'כים", מספר קליינמן, "חמישית מהם 'זכו' להיכנס למחנה, והיתר נשלחו להשמדה. אנחנו נכנסנו, אבל לא היה לנו המזל לצאת. איש לא יודע להסביר את חידת הנערים אבל באושוויץ מיותר לחפש היגיון".

כמה טיפות מים, בשביל אבא
לצידו של יוסף יושבת אשתו חיה, ניצולת שואה גם היא, צעירה ממנו ב־12 שנים, מלווה אותו בעיניה האוהבות. הם הורים לשלושה וסבים ל־16 נכדים וארבעה נינים. הוא יליד קרפטורוס, אזור נחשל במזרח צ'כוסלובקיה. יחד עם אחיו עזב את בית הספר כדי לעבוד בסבלות ולסייע בכלכלת המשפחה. יוסף מספר על ליל הסדר האחרון בבית, על הזיכרונות מהבית. המלחמה הגיעה לצ'כוסלובקיה רק ב־44', אז פונו כל היהודים אל גטאות. 

"יום אחד הודיעו שמפנים את כל הגטו. לא שמענו על אושוויץ. ידענו שמעבר לגבול מתרחשת מלחמה אבל לא מה טיבה. הפיצו שמועה שמעבירים אותנו למערב הונגריה כי אנחנו לא אזרחים נאמנים. כדי להתכונן, המשפחות בגטו אפו לחם בתנור אחד. התור שלנו לאפות היה לפנות בוקר. כשהכנסנו את הבצק לתנור כבר האיר היום ושוטרים צעקו מבחוץ שיש לצאת מייד. כשהצעקות גברו, הוצאנו את הלחמים החמים ששרפו את הידיים. אמא חילקה לנו לחם לתיקים. אדים יצאו מהתרמילים ושרפו לנו את הגב.

"אני זוכר את השיירה הנוראה. ילדים בוכים, סוחבים חבילות. הסתכלתי קדימה ואחורה. צילמתי בראשי תמונה של השואה. אף אחד לא ידע שבעוד שלושה ימים כל החבילות שאנחנו כל כך מתאמצים לסחוב, יהיו זרוקות בערימות ענק בתחנת הרכבת של אושוויץ. ושבעוד שלושה ימים שמונים אחוזים מאיתנו ימותו בתאי הגז".

הם הגיעו לאושוויץ ברכבת משא, לאחר נסיעה בת שלושה ימים. "הסתכלתי החוצה מהחלון הקטן. ראיתי למלוא האופק גדרות תיל ומגדלי שמירה. בבת אחת נפתחו הדלתות ונשמעו צעקות: 'לרדת מהר! להשאיר מאחור את כל החבילות!' הפרידו ילדים מאימהות, נשים וגברים. עזרתי לאבא לרדת מהקרון. את מעט המים שהיו בנסיעה הוא נתן לי ולאחי. הוא היה חלש, פחדתי שיתמוטט. עזבתי אותו ליד הדלת, מצאתי ספל קטן בערימת החפצים מהרכבת הקודמת. ביד אחת תמכתי בגבו ובשנייה החזקתי את הספל והצלחתי לתפוס כמה טיפות מים שירדו מגג הקרון. נתתי לו להרטיב את השפתיים. אני מאמין שבזכות מצוות כיבוד אב זכיתי להישאר בחיים. בגיל תשעים אני יכול להעיד. כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". 

קליינמן שותק, רועד. כמו כתב מישהו את תסריט השיחה, כאשר הוא מתאר את אביו המיובש הוא לוגם מים מהכוס המלאה שלצידו. "אמי ואחותי נעלמו. לא ראיתי אותן מאז. לא נפרדנו אפילו במבט. זמן קצר אחר כך גם אבא נעלם. הוריי ואחותי בת ה־12 נרצחו בגזים סמוך למועד הגעתם. אותי שלחו לקבוצת המתאימים לעבודה. קיבלנו בגדי אסירים, ואת הכובע הזה", הוא נוגע בבד הבלוי. 

"למחרת שמעתי שיחה בין ותיק לבין יהודים שזה עתה הגיעו מהונגריה. 'אתם רואים שם את הארובות? זו לא מאפייה! לא בית חרושת! שמה שורפים את המשפחה שלכם, את הילדים שלכם. תסתכלו טוב'. במשך הקיץ שמעתי הרבה שיחות כאלה. אושוויץ היה בית חרושת למוות. היה אפשר לשמוע שם את כל השפות של אירופה". 

להשמדה - עם סידור התפילה
"היינו מורעבים", ממשיך קליינמן, "מנות האוכל שלנו היו קשות משל אלו שעבדו. המשימה היומית היתה לנסות להשיג משהו לאכול. כל מפגש עם הוותיקים היה נפתח ב'אתה יודע איפה אתה נמצא? אתה יודע שאין לך כבר משפחה? נשארת לבד'. היה רופא יהודי שהושיב אותנו סביבו על הדרגש, ובכל ערב סיפר לנו על בריחות מהמחנה שנכשלו, כמו סבא שמספר סיפור לנכדים. הוא היה מסיים את הסיפור במילים: 'כן־כן, ילדים, מאושוויץ יוצאים רק דרך ארובה, עשן לשמיים, וגם אתם תצאו ככה'. שנאתי אותו בליבי על הנבואות השחורות שלו. בסוף נבואתו התקיימה כמעט במלואה. 

 

דוקטור מנגלה. "מלאך המוות מטרים ממני", מתאר קליינמן // צילום: אי.פי

"בתוך שבעה שבועות הובאו לאושוויץ 438 אלף יהודים. ארבע ארובות לא הפסיקו לפלוט עשן. כשזה לא היה מספיק, חפרו בורות ושרפו גוויות בבורות. לפעמים העשן לא עלה לשמיים והיה מכסה את כל רחבי אושוויץ. ערפל שחור. ריח חריף של שריפת שערות ועצמות. הוותיקים אמרו שעוד לא היה קצב השמדה כזה. לילה אחד יצאתי מהצריף. יכולתי לראות במבט אחד את כל ארבע הארובות פולטות עשן לבן, עשן יהודים. הנצחתי בזיכרוני את המראה. הבנתי שאצטרך לספר עליו בבוא היום. אחרי זמן קצר נתקפתי פחד, כאילו אני נמצא בבית קברות גדול לבד בלילה. חמקתי בחזרה אל הצריף". 

את החודשים הקשים במחנה העביר לצד אחיו שלמה. שניהם שרדו יחד, יוסף בן ה־14 ושלמה בן ה־15 וחצי, יחד עם קבוצת הנערים שהלכה והידלדלה בשל הרעב ובשל הסלקציות. במשך השנים חיו האחים זה לצד זה בירושלים והחזיקו יחד נגרייה. שלמה נפטר לפני כמה שנים. 

"פה ושם היו מבוגרים שדאגו לנו והבריחו לנו אוכל", מספר יוסף, "שני אולרים קיבלתי. אחד נשמר אצלי עד היום, את השני נתתי לטבח שנתן לי מרק מתחתית החבית, פלדמן שמו. לפני שלושים שנה פגשתי יהודי פה בירושלים. התברר שהוא מהוותיקים. אמרתי לו שאני מהנערים. הוא שמח ואמר, 'אתה יודע, אני עשיתי מגבית אוכל בשבילכם'". 
כשכמה מן הנערים חלו במחלה מידבקת, הועבר הצריף כולו להסגר רפואי תחת פיקוחו של דוקטור מנגלה. "באותו זמן עמדו אלפים בתור לגזים, ופה התעסקו עם אלף נערים שקיבלו חומר לשטוף את הפה לפני בדיקת גרון. לא היה היגיון. דוקטור מנגלה בדק אותנו בכל כמה ימים". 

בהמשך הועברו הנערים למחנה A, מחנה הצוענים. הרעב היה חריף. "קיבלנו חבית מרק דליל לצהריים וזהו. כשהמרק נגמר היינו מעבירים את החבית בינינו ללקק, לפי תור. כל יום אחרי הצהריים ראית נערים שהופכים את החבית על הצד, נשכבים על הארץ ומכניסים את הראש בפנים. כאשר חבית כזאת היתה מוחזרת למטבח, היא היתה נקייה לגמרי. כשהגיעו המשלוחים מגטו לודג', אלו היו אנשים יותר מורעבים מאיתנו. אנשים שליקקו מרק שנשפך לאדמה. ראיתי נערים שהלכו לחלק חבית מרק לצריף ומישהו הוריד את הנעל שלו, תקע בתוך החבית, וברח עם זה". 

לפני החגים היהודיים היו עורכים סלקציות ושולחים אל המוות את כל מי שלא הביא תועלת. באושוויץ כונה הנוהל הזה "הקלנדר של גבלס". באורח נס הצליח קליינמן לעבור את הסלקציה של ערב ראש השנה, אבל מאות מחבריו נשלחו אל המוות. "ביום השני של ראש השנה נודע לנו שהם ממלאים טופסי מוות בשבילם. העלו אותם על משאיות. הצעקות היו מחרידות. באושוויץ בדרך כלל היה שקט, אנשים לא ידעו שזו דרכם האחרונה. אבל כשלקחו אסירים מתוך המחנה, הצעקות היו נוראות. כיסיתי את ראשי בשמיכה, תקעתי אצבעות באוזניים לא לשמוע". 

בערב יום הכיפורים הגיעה הסקלציה השנייה. "התאספנו כאלפיים נערים במגרש. ידענו בשביל מה אוספים אותנו. דוקטור מנגלה הגיע עם אופניים ממש קרוב אלי. מלאך המוות כמה מטרים ממני. הוא הסתכל על המגרש. היתה דממת מוות, כולם עמדו מתוחים. נפל מבטו על נער בערך בן 14, מניצולי גטו לודז', ושאל אותו לגילו. הנער אמר שהוא בן 18. מנגלה התרגז והתחיל לצעוק: 'אני אראה לכם!' הוא תפס נער שעמד קרוב אלי והעמיד אותו ליד השער. ציווה לדפוק קרש מעל גובה הנער, והורה להסתדר בשורות עורפיות ולעבור מתחת לקרש. כל מי שראשו לא מגיע לקרש - הולך לצד השני של המגרש. הזדעזעתי. ראיתי שנערים גבוהים ממני לא משיגים את הגובה הדרוש".

חיוך גורלי מהקאפו
קליינמן שרד גם את הסלקציה השנייה בזכות מילוי נעליו בחצץ כך שיגביהו את עקביו, ובזכות תושייה פלאית לחמוק משורה לשורה: "באמצע ההליכה נכנסתי לקבוצה אחרת, כאילו מלאך הרים אותי. פלא. הנשימה נעצרה. מלאך שם אותי פה, שם אותי שם. כאלף נערים נשלחו לתאי הגזים באותו יום. יומיים אחרי יום כיפור שוב באו לחפש אחר נערים קטנים שחמקו. בין הנערים האלה היה חבר של אחי, לו הלוויתי את סידור התפילה שלי, סידור בהוצאת סיני. הוא נלקח להשמדה עם סידור התפילה שלי.

"אחרי חול המועד נודע שיש משלוח למחנה עבודה. ניסינו להירשם. פרופ' אפשטיין, מנהל בית החולים של המחנה, בא לבדוק את המשלוח. מנגלה שלח אותו לעשות ניפוי. הוא מישש לי את שרירי היד. ראיתי שהוא מהסס. הסתכלתי אל תוך עיניו, כאומר 'אתה חותם את גזר דין המוות שלי'. הוא השאיר אותי במשלוח. המעמד הזה, של דוקטור גרמני שבודק לי את השרירים, חזר לי המון בחלומות. לאורך השנים חיה מעירה אותי מהחלום כשהיא מרגישה שהשינה שלי לא רגועה, כשהיא חשה שאני נמצא שוב באושוויץ. אני תמיד מודה לה שהעירה אותי. אני חולם שאני בסלקציה, שאני בורח, רץ. בכל יום כיפור בבית הכנסת אני מתרגש שזכיתי לחיות.

"הסתננו לתוך המשלוח אולי עשרים נערים. התייצבנו ליד השער בשורות, ואני רועד. אם לא עכשיו, לעולם לא נצליח לעזוב את אושוויץ. הקאפו הראשי של המחנה התחיל לספור את השורות וכשהגיע לשורה שלי, התעכב. הוא הסתכל אלי, חייך, ועזב אותי. כאילו אמר: הצלחת, קח את חייך. עלינו לרכבת שבה היו חפצים של משפחות שהגיעו לאושוויץ במשלוחים הקודמים. רעדתי. כולם התיישבו על הרצפה ומייד נרדמו. לילה לפני זה לא ישנו וכל היום עמדנו על הרגליים. גם שלמה אחי נרדם. כולם

ישנים ואני היחידי ער. חיכיתי שהרכבת תצא. פחדתי שאולי מישהו ילשין ואני אהיה ישן ולא אוכל להסתיר את הפנים שלי. 
"כשהרכבת התחילה לנסוע, אמרתי לעצמי: אני עוזב את אושוויץ, ולא דרך ארובה. נסענו למחנה עבודה בלנדסברג, שם הרגשתי במשך שבעה חודשים כיצד נפשי מחולצת ממוות פעם אחר פעם. אני מסיים הרצאות לבני נוער במילים מתהילים: 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני'. ואת תוכלי למסור לדורות הבאים, ששמעת על אושוויץ ממקור ראשון". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו