נדבקתי בקורונה ואני מקווה לא להחלים. אין לי שיעול או חום, אבל יש לי את יתר התסמינים: להספיק לפני שהחיים עוצרים ולא לדחות יותר דברים. הנגיף הזה עדיין לא נמצא אצלי בדם, אבל הוא כבר זורם לי בוורידים. כולנו נדבקנו, כולנו נשאים, לא יראו את זה במעבדה, אבל רואים על הפנים.
בערב ההוא, כשהודיעו שישראל נסגרת לרגל מלחמה - אני שמעתי דבר אחד: "נגמר לך הזמן מתוקה". מה שלא הספקת לעשות, כבר לא תספיקי בעתיד הקרוב. אבל תלמדי לפעם הבאה: עכשיו. לא תכף, לא אחר כך, גם לא עוד דקה.
כל הטורים של מעיין אדם >>
שמעתי אנשים מברכים על העובדה שנכפה עלינו "לעצור את מרוץ החיים", שזה "זמן לגלות שלווה פנימית" ושאר בלבולי ביצים. כי אם יודיעו למישהו מהם שזה באמת הסוף - הוא ימות בייסורים.
ייסורים על החיבוק שלא נתן, על הטיול שלא עשה, על הפרויקט שלא השלים. על החותם שלא הטביע, על הילד שלא ברא, על אהבה שלא מומשה, על החלום שלא הגשים.
אבל אני מבטיחה לכם, שאף אחד מאיתנו, ברגעיו האחרונים, לא ימרר בבכי על חבילת הטישו שלא אסף מהמדפים. לא לשם צריך לרוץ באטרף, לא שם נמצא מה שיציל לנו ת'חיים.
רגע לפני שהקורונה הגיעה לישראל נפגשתי עם רופאת נשים בכוונה להתחיל הקפאת ביציות. מתנת יום הולדת לעצמי - ביטוח לשנים הבאות. אבל יצאתי מהמרפאה ואמרתי "טוב, לא עכשיו, חודש הבא", יש לי המון הוצאות על שיפוץ הבית וזה יקר נורא. כשהגיע החודש הבא אמרתי "טוב, לא עכשיו, יש לי טיול בפסח ולא בא לי להיות נפוחה".
אתמול הודיעו על הפסקת טיפולי פוריות עד הודעה חדשה. מכל הגזרות - זאת הכי קשה. לא לי, אלא למי שעבורה זאת ההזדמנות האחרונה. כשהזמן אוזל, כשכל יום קובע, נפל עליה פור נורא. ליבי נצבט על המשאלה שלנצח תישאר בליבה - הלוואי שלא הייתי מחכה.
אז אתם יודעים מה? צריך לצרף למילה "מחר" במילון סימן שאלה. לא מתוך היסטריה, אלא ממקום של הגשמה. ממחויבות לעצמנו ולאהובינו, שאף פעם לא תהיה בנו חרטה.
זה טבען של מחלות - הן גורמות לך לנצל יותר טוב את הימים, תשאלו כל מחלים מסרטן - מהפחד למות לא נפרדים - אבל ממריאים.
ולכן הדבר הראשון שאעשה כשננצח את הקורונה יחדיו, הוא לקעקע על עצמי את השעה היחידה ביום - "עכשיו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו