לפני שלוש שנים, כשהישבן השזוף והשדוף שלי התנוסס על המסך בהישרדות, שאלה אחת נהגה לעלות בתדירות: "איך שרדת את זה?! לא הייתי שורד שם דקה", אך תמיד שלפתי את אותה התשובה: "היית ועוד איך, כי אין לך ברירה".
מה שהבנתי אי שם באיים - הוא שבני האדם הם יצורים סתגלניים. כשהמציאות משתנה, גם הם משתנים. זה האינסטינקט שמשאיר אותך בחיים. גם המפונקים הכי גדולים שיכולים להיות, שלא נרדמו בלי הכרית הספציפית ומזגן של השמחות, יישנו תחת גשם שוטף, מחובקים עם ג'וקים ועם אבנים בצלעות.
לכל הטורים של מעיין אדם >>
כשהחיים נוחים אנחנו לא מודעים למסוגלות שלנו, ואני אנסה להסביר. במשימות הדחה למשל, תמיד ניצח זה שהיה עם הגב אל הקיר. זה שהחרב הונפה מעל צווארו גילה כוחות שאיש לא ייחס לו קודם, כולל הוא בעצמו. ומי הגיע אחרון במשימה? זה שהייתה לו סביבה בטוחה. ככה זה, אקסיומה ברורה: רוצה לדעת מה אתה שווה? חכה שתידחק לפינה.
נזכרתי בזה השבוע כי חוויית הקורונה החזירה אותי לאותן התחושות. הפעם זה לא משחק, אבל הן דומות. הבדידות האיומה, הנתק מהמשפחה, חוסר הוודאות, איבוד השפיות, החירות, השגרה. הצרכים שפתאום אין להם מענה, החרדות ממה יהיה, הפחד שלא להיות גם מחר בעולם הזה.
כולנו בהישרדות עכשיו, על אמת, על מלא.
אז נזכה לגלות שיש בנו עוצמות שלא הכרנו, שאנחנו יכולים להתמודד עם דברים שלא חלמנו, שמה שנראה לנו קשה בעבר - קטן עלינו פתאום, שיש לנו הרבה יותר מוטיבציה לחלום. שהצרות שחשבנו לענקיות, במציאות החדשה מתגמדות, ושוואלה, לא חסר לך כלום כשכל מה שאתה רוצה זה לחיות.
כי אני זוכרת שהיה רגע אחד ביום, שבו הצלחתי סוף סוף לנשום - כשהשמש העירה אותי בבוקר ואמרה לי שלום. היא לא הפילה עליי כסף מהשמיים וגם לא קובייה אחת של נייר טואלט, אבל היא סימנה לי שאני עדיין פה, שיש לי עוד יום (אחד, לפחות) לתת.
ומאז שמתי לב שהיא באה כל בוקר לא משנה מה, ושכל עוד היא זורחת, אני איתה. היא לא מתעצלת בשבתות, היא לא נרתעת ממלחמות, והיא לא נשברת מרוע או ממגפות. אז לפעמים בלילה, כשאני מפחדת שהסוף של משהו קרוב, אני סומכת עליה שמחר היא תבוא, החיים ימשיכו, ויהיה טוב.
בתמונה: רגע לפני הסגר, נפרדת מהים ומהשמש הנצחיים. תסמכו עליהם, הם תמיד יהיו שם, גם אם לא נוכל לראותם מקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו