חיים כגעגוע: "העצב הוא לא המהות שלי, הבטחתי לעצמי שכשאגדל אקים בית שמח"

אסתר שלזינגר היא אישה חייכנית ונעימה, ונותרה כזו גם אחרי שהחיים זימנו לה טרגדיות בזו אחר זו, מילדותה בתקופת השואה ועד השנים האחרונות. בשכונת הרימון שבה היא מתגוררת ביישוב אפרת שבגוש עציון היא נחשבת לדמות אהובה במיוחד, פעילה בבית הכנסת, במועדון הוותיקים ומסייעת בשמחה לכל מי שמבקש. לזוועות ולשכול היא לא נתנה להגדיר את אישיותה או לעצב את חייה.

כך, למשל, כשהיתה בת ‭ 12‬ כתבה ביומנה, כילדה שהתגעגעה נואשות לאמה: "אני יודעת שאני עכשיו ילדה עצובה, אבל אני אגדל ואהיה שמחה". היום, לאחר שהקימה משפחה עם שלושה ילדים ועשרות נכדים ונינים, היא  אומרת: "ידעתי שהעצב הוא לא המהות שלי, זה הנסיבות. והבטחתי לעצמי שכשאגדל אהיה שמחה ואקים בית שמח".

לא קל לה לשחזר את מאורעות אותם  הימים. גם אחרי שנים רבות, קולה רועד ודמעות עולות בעיניה כשהיא נזכרת באמה ובארבעת אחיה שנשלחו לאושוויץ. היא נולדה ב-‭ 1938‬בעיר שלגוטריאן שבצפון הונגריה,  ילדה רביעית (מתוך שישה) למשפחה מיוחסת ואמידה. אביה, זאב, היה נצר למשפחת דויטש - שושלת רבנים מפורסמת שמקורה בגרמניה וייסדה את הקהילה היהודית בשלגוטריאן.  אמה, רחל, היתה ממשפחת רוכברגר המיוחסת, אשר אבותיה שימשו במשך כמה דורות בתפקיד ראש הקהל של הקהילה היהודית בעיר.  הם גרו מחוץ לעיר, בבית גדול עם משרתים, מטפלות ונהג לשני רכבי המשפחה.

ואז פרצה המלחמה. "הטרגדיה של יהדות הונגריה היא שזה היה מהיר ותכליתי. הזמנים  היו קצרים אבל חריפים", היא מספרת, "יהדות הונגריה היתה שאננה בצורה מחרידה. הם שמעו על מה שקורה באירופה אבל היו פטריוטים. אמרו 'לנו זה לא יקרה', למרות החוקים שחוקקו נגדם וזכויותיהם שנשללו. הם היו מעורים מאוד בתרבות ההונגרית. יהדות  הונגריה, למשל, לא ידעה לדבר יידיש. המשכילים דיברו גרמנית".

במארס 1944 נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים, ואסתר, אז בת שש, לא הבינה מה קורה. המבוגרים לא שיתפו את הילדים במתרחש, ואת תמונת המלחמה היא קיבלה ברמזים. "יום אחד אבא נעלם ולא היה מי שיסביר לנו שלקחו אותו ואת כל הגברים לעבודות בצבא ההונגרי. במחשבות שלי הייתי בטוחה שהוא  יחזור לשבת, וחיכיתי לו כל הזמן שישוב".  לחכות, היא אומרת, זה משהו שילווה אותה כל ילדותה. תחילה חיכתה לאבא, ובשלהי המלחמה חיכתה בתחנת הרכבת לאמה, אך  זו לא באה.

עד היום, בכל פעם שהיא מגיעה  לתחנת רכבת, היא מביטה לצדדים, מחפשת. אולי הפעם תגיע האם. וגם השתיקה תלווה  את שנות ילדותה ובגרותה. "אף פעם לא היה  מישהו שאמר לי 'אסתר, אמא שלך מתה'.  הכל השערות. ואת כל הזמן מחכה, מצפה. אחרי השואה היתה סביבי שתיקה מוחלטת. הייתי מתחבאת מתחת לשולחן כדי לראות  אם יזכירו את אמא שלי ואדע מה קרה לה".

"למדנו פשוט לא להיות"

הרמז השני לשינוי המתחולל סביבה התבטא בטלאי הצהוב שכל היהודים הוכרחו לענוד  על בגדיהם וההבנה, גם אצל ילדה בת ‭ ,6‬ כי הטלאי הזה הופך אותה למטרה. במאי ‭ '44‬ רוכזו יהודי העיר בגטו, ואסתר ומשפחתה עברו להתגורר בבית סבה מצד  אמה. "פתאום הגענו לבית מלא באנשים שכולם כואבים, כועסים, עם מצבי רוח", היא זוכרת, "הבית של סבא וסבתא, שהיה עבורי בית  אהוב, בית מחייך, עם ממתקים וחיבוקים, הפך  למשהו אחר, לסיר לחץ".

סבה, שהיה בעברו קצין בצבא ההונגרי וענד אותות גבורה ממלחמת העולם הראשונה, לא האמין כי ההונגרים יתנו לגרמנים לפגוע  ביהודים. אמה, לעומת זאת, הבינה כי הסוף קרב, והחליטה לנסות לפחות להציל את שתי  בנותיה הגדולות - שלהן, האמינה, יש סיכוי לשרוד. היא ידעה כי את הבנים לא ניתן יהיה להחביא, שכן יהדותם ניכרה על גופם ואת הקטנים גם קשה להחביא. הגטו פעל במשך  כחודש וביוני ‭ '44‬ נשלחו כל ‭ 2,300‬ היהודים שהתגוררו בו לאושוויץ.

אסתר ואחותה הגדולה ממנה בשנתיים  וחצי, חנה, הוברחו זמן קצר קודם לכן, באישון  לילה, על ידי אחת מעובדות המשפחה, לכפר הונגרי קטן, שם קיבלה אישה מקומית כסף רב תמורת הסתרתן. אמן העבירה לה מחצית מהסכום ואת חציו הנותר הבטיחה למסור רק לאחר שבנותיה יוחזרו אליה בריאות ושלמות. "עברנו מסע. היינו בנות מאוד מטופחות שלא חסר להן כלום, ופתאום את מיטלטלת לעולם  לא מוכר, לכפר פרימיטיבי. ישר לקחו לנו את הבגדים והנעליים, שהיו מאיכות טובה שאפשר היה למכור בשוק. הטילו עלינו ללקט בשדות ולקושש עצים, אבל מאחר שהיינו יחפות זה היה עינוי. כמו לדרוך על מחטים. אם  לא עמדנו במשימות היינו משלמות מחיר".

בבית המשפחה ההונגרית הן לא היו יותר  חנה ואסתר, אלא יולישקה ואילונקה, נערות הונגריות נוצריות. "הייתי בהירה, עם שיער שטני ועיניים כחולות. אחותי היפהפייה עטתה מטפחת על ראשה כדי להסתיר את שיערה השחור", מספרת אסתר. הן למדו  להצטלב, להתפלל, לשנוא ולקלל יהודים.  "היא לימדה אותנו שהיהודים הרגו את ישו.  לא ידעתי בכלל שאני יהודייה". ובכל ערב התפללו האחיות לאיחוד עם אמן.

קרוב משפחתה של האישה שהחביאה  אותן השתייך למפלגת "צלב החץ", מפלגה פרו-נאצית, גזענית ואנטישמית שפעלה בהונגריה. שתי האחיות למדו כי עליהן  להסתתר בכל פעם שהגיע לביקור. "התחבאנו במשך שעות באסם, בארון. עברנו תהליך שהרבה ילדי שואה עברו. זה להיות ולא  להיות. כשהוא היה בבית התחבאנו בארון, אסור היה להשתעל, אסור היה לצאת לשירותים או לבקש מים. למדנו לדכא את כל החלק  הביולוגי שלנו. למדנו לא לבלוט, לא לצרוך.  לא להיות רעבה. למדנו להיעלם, שאין לנו  שום זכויות, להתנצל על עצם היותנו, פשוט  לא להיות. לא הבנו מה אנחנו, אבל הבנו שהמהות שלנו היא משהו נורא שסולדים ממנו,  ושאסור שיגלו מי אנחנו".

שני מילימטרים מהמוות

לקראת סוף המלחמה, כשהתגברו השמועות כי הגרמנים מפסידים בקרבות, החליטה דודתן של שתי האחיות, אשר התגוררה בבודפשט, להוציאן מהמחבוא. מאחר שידעה כי אמן וארבעת אחיהן ככל הנראה נרצחו  באושוויץ, הניחה שהיא היחידה, למעשה, שיודעת היכן אחייניותיה. היא שלחה את הכסף שהובטח לאישה ההונגרייה עם נערה יהודייה שהיו לה תעודות מזויפות, וזו הביאה את שתי האחיות לבודפשט.

אבל התחושה היתה רחוקה מלהיות בטוחה. בתקופה זו התרבו מעשי הרציחות של יהודים  בבודפשט על ידי כנופיות "צלב החץ". גופות הושלכו באלפיהן לנהר הדנובה, אשר האדים מדם. בלילה גשום אחד פרצה אחת הכנופיות אל המבנה השמור שבו התגוררו האחיות, ושהיה בבעלות הקונסוליה השבדית, והחלה לטבוח ביושביו. היהודים שהתגוררו במקום  רוכזו בחצר הפנימית, וחברי הכנופיה היכו,  בטשו וירו בהם. הגופות נערמו, והדם שטף את הרחבה הגדולה.

בעודה מובלת לחצר באיומי רובה, נאלצת לדרוך על הגופות שנערמו, הרגישה אסתר חבטה ליד עינה ופניה התכסו בדם כשנפגעה מכדור רובה. היא שכבה מעורפלת הכרה והרגישה כיצד מרימים אותה ומשליכים אותה על  עגלה. עוד ועוד גופות הושלכו, כיסו אותה, והיא התקשתה לנשום.

"אני יכולה לבחור מה אני רוצה לזכור  מהאירוע הזה", אומרת אסתר, "ואני רוצה לזכור את הסוף. את העגלה ששעטה בלילה עם פצועים ומתים, ופתאום העגלון ההונגרי ראה בית מרזח והחליט לחנות מאחור ולעצור לשתות לפני שיזרוק אותנו למזבלה. את הקול ששמעתי לפתע לידי. לא ראיתי את מי שעמד שם. סיפרו לי אחר כך שזה היה יהודי שהתחפש לחייל נאצי. כנראה שהוא התחבא בבית המרזח ושמע את העגלון מתפאר במעשיו. הוא יצא החוצה, נעמד ליד העגלה ואמר  לנו: 'אני לבוש במדי נאצים אבל אני יהודי כמוכם, ואני הולך לקחת אתכם לגטו היהודי  של בודפשט כדי שיטפלו בכם'.

"הוא עלה על העגלה וסובב אותה בחזרה  אל העיר. לא ידעתי מה קורה. הרגשתי שאנחנו נוסעים, הרגשתי את הקפיצות בדרך, הרגשתי כל זעזוע כי הייתי פצועה קשה מאוד.  פתאום העגלה נעצרה. שמעתי לחישות, ואז שתי ידיים גדולות וחמות הרימו אותי. האיש  פרץ בבכי והתחיל לצעוק לי, 'ילדה קטנה,  את לא תמותי, את לא תמותי'. לא יכולתי לדבר בגלל הפציעה, אבל אני זוכרת שכל מה שחשבתי באותו רגע זה שאני כל כך מלוכלכת בדם והוא מחבק אותי. הוא לקח אותי תוך  שהוא בוכה וממלמל, 'אל תמותי, אל תמותי'.  הוא התיישב והמשיך לחבק אותי".

אסתר ויתר הפצועים הובאו לטיפול בבית החולים של הגטו. היא נזקקה לניתוח בשל  הכדור שחדר לראשה. "כנראה שכבר לא היו להם סמי הרדמה, ואני זוכרת שהאיש אמר  לי, 'אנחנו צריכים להכאיב לך כדי לרפא  אותך. בבקשה אל תבכי ואל תזוזי". היא לא זוכרת את הכאב מאותו ניתוח, אבל בהחלט זוכרת את הנחמה שחשה מהדברים שנאמרו  לה.

"פתאום, אחרי כל הזוועות, מישהו רוצה שאחיה. אני חשובה למישהו. לא הרגשתי  שום כאב, ואז פתאום התחילו צעקות, 'שני מילימטרים, שני מילימטרים'. דלת נפתחה ומישהו התפרץ פנימה וצעק 'מה קרה?' ואמרו  לו 'הקטנה ניצלה. עוד שני מילימטרים והיא לא היתה פה'. אסתר, דודתה ובן דודה שנפצעו בפוגרום, ואחותה חנה, אשר הועמדה בפני כיתת יורים וניצלה כשאישה אחת הבריחה ברגע של הסחת דעת את שתיהן דרך תעלת הביוב של המבנה, נשארו בגטו עד לשחרור בודפשט בידי הרוסים.

עוד בנושא:

כש"יד ושם" ריק ביום השואה

להמציא את יום השואה מחדש

בחמש שפות: סיפורי שואה קצרים

לאחר המלחמה פגשו האחיות את אביהן, ששרד את מחנות העבודה. מעולם לא סיפר  להן על קורותיו במלחמה, ורק כעבור ‭ 40‬ שנה, לאחר שנפטר, שמעו איך היה למנהיג של  האסירים, שרד מצעדי מוות, דאג לחלק מזון  לחלשים והציל את הצעירים ממוות. האב, השבור ממותם של אשתו האהובה וארבעת ילדיו, עלה לארץ ישראל באונייה בלתי חוקית, נתפס ושהה במשך שנה במחנה מעצר בקפריסין. לאחר שחרורו התיישב במושב הזורעים בגליל התחתון ונישא לאישה מיוחדת  ורחומה. לזוג נולדו שבעה ילדים.

שבעה מאוחרת

שתי האחיות הגיעו ארצה ב-‭.1964‬ בגיל 13 הכירה אסתר את טוביה שלזינגר שהעיף בה מבט אחד ואמר לה כי היא תהיה כלתו, וכשהיתה בת ‭ 20‬ והוא בן ‭ 23‬ התחתנו.השכול והכאב חזרו להיות מנת חלקה של  אסתר ב-‭,1993‬ כשאחיה הצעיר, שעיה דויטש, נרצח בחממות שלו בכפר ים שבגוש קטיף על  ידי מחבל מעזה. בן ‭ 39‬ היה במותו. "שעיה היה  אגדה", היא אומרת,"תמיד נלקחים מאיתנו  הטובים ביותר". הרצח שלו זעזע אותה ומשהו  בתוכה פקע. עד אז, היא מספרת, היתה בה מחשבה פנימית כי רק בגולה הורגים יהודים  בגלל שהם יהודים. כשישבה עליו שבעה, הבינה שהיא יושבת שבעה גם על ארבעת אחיה שנרצחו בשואה.

באוגוסט האחרון נרצח נכדה האהוב, דביר, בנו של הפובליציסט יואב שורק. דביר היה אז במסלול של ישיבת הסדר במגדל עוז, ונרצח בדרכו לשם, כמה מאות מטרים מבית סבו  וסבתו באפרת. לא בקלות היא מדברת עליו. "דביר היה תמצית הטוב שהארץ הזאת יכולה  להצמיח. אהב את הטבע, מלא באור ובקסם.  הוא היה טהור". בתקופה שבה למד בישיבה ביקר אצלם כמעט כל יום, ואת הביקורים  האלו היא מוקירה עד היום. "בכל פעם שהוא היה פותח את הדלת, כל הטוב שבו היה נכנס  איתו הביתה".

למרות האובדן שחוותה, החליטה אסתר כי לא תיתן למה שעברה לחלחל למשפחה שבנתה. "גידלנו אותם בשמחה. לא הסתרנו את  השואה, אבל היא לא היתה נוכחת. היה לנו  בית שמח. כל אחד מהילדים שלי הוא מתנה.  היה לי כיף להיות אמא שלהם. הצלחנו. מי יכול לבקש יותר". •

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו