כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם רגשות אשם כבדים. היא במצב קשה ואני חסרת אונים. "העיקר הבריאות" היא אומרת והחיוך המאולץ מסגיר לב שבור לרסיסים.
היא לימדה אותי שיש שני מצבים שבהם מוטב להסתיר את הפנים: כשזוכים בלוטו וכשמפסידים ת'תחתונים. אז אשמור בסוד על זהותה, כי כן, אתם מכירים אותה.
לכל הטורים של מעיין אדם >>
לפני שהגיעה הקורונה היא הייתה מהמצליחנים. חכמה, יפה הורסת, חזקה ורגישה במקומות הנכונים. היא יזמית בנשמה, אולי זה עניין של גנים יהודיים. לא עשירה כקורח, אבל חיה חיים טובים. היא פרנסה היטב וגם הושיטה יד לחלשים, עכשיו היא סגורה בבית והעסקים שלה קורסים. בכל יום שהיא לא עובדת - הרבה אנשים מפסידים.
נכון, כל העולם על הפנים, ומצבה טוב יחסית לאחרים, אבל בכנות - ממנה אכפת לי, היתר זרים. אם הייתם יודעים על מי אני מדברת, הייתם מבינים.
העניין הוא שבקרוב יש לה יום הולדת וכולם בחבר'ה חושבים מה לעשות. בכנות, אין לנו יותר מדי כסף להוציא עכשיו, וגם ככה האופציות דלות.
אז אמרנו שנעשה איזה משהו קטן, קצת שירים בזום, קצת צחוקים, קצת ברכות ממפורסמים. קורונה סטייל, אתם יודעים.
העיקר שנחגוג את העובדה שהיא בחיים. במקרה שלה זה לא מובן מאליו, היו כבר רגעים מפחידים.
אבל המצפון לא הניח לי, נאכלתי מבפנים, היא זקוקה להרמת מצב רוח, למסיבה אמיתית, לקונפטי! לזיקוקים!
דאגתי שיהיה לה עצוב להבין שהשנה לא נחגוג ביחד, שהיא הולכת להיות לבדה, אבל זה פשוט עבר לידה. כי כל מה שעניין אותה בימים האחרונים זה איך היא תגדל בשנה בלי לבקר בקברים. בלי לחבק את מגש הכסף שעליו ניתנה לפני שנים.
וכך, לקראת יום הולדתה, זו אני שקיבלתי שיעור במתנה: כל מה שצריכה יזמית צעירה, כשהיא חוגגת 72 אביבים, הוא מקום להיזכר בו מדוע בכלל היא קמה בבקרים. לא להופעות ענק, לא לספריי חוטים.
הרי רק מי שיש לה עבר - יש לה לעתיד, במיוחד כשאת בקבוצת סיכון מאז ולתמיד.
מוקדש לאחת שלי, הסודית ;)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו