מוחסן פחריזדה מהאבאדי איננו. על פי ראשי הרפובליקה האסלאמית, הציונים חיסלו אותו, והפעם הציונים אפילו לא ממש מכחישים. הנקמה, כך מבטיחים לנו, תהיה הולמת, ובזמן ובמקום המתאימים.
הלוויתו של ראש תוכנית הגרעין האיראנית מוחסן פחריזדה אתמול
כרגע לא ברור מהם הזמן והמקום המתאימים ומהי תגובה הולמת. שלטונות הרפובליקה האסלאמית נוקטים "סבלנות אסטרטגית" בתגובתם ל"רצח הנתעב" (שעד עכשיו הידיעות בתוך איראן באשר לאופן ביצועו משתנות כל כמה שעות). הצירוף "סבלנות אסטרטגית" הוא חלק מהקופירייטינג של ראשי הרפובליקה האסלאמית, שנועד לשמור על כבודם מול העם ובעיני עצמם, כאשר הם נשאלים "מדוע אינכם מגיבים?!" שם התואר "אסטרטגי" רומז למפעילי הלחץ מימין (כן, יש כאלה!) שזו רק תקופת המתנה והיא תסתיים, ושיש מחשבה ותוכנית מאחורי ההמתנה, ולשוחרי השינוי ומתנגדי המשטר משמאל, שֶׁאַל להם לחשוב שאם המשטר לא מעניש את רוצחי פחריזדה (או סולימאני, אם נחזור כמעט שנה לאחור), גם הם יכולים לצאת נקיים מפעולות נגד המשטר. אני מאמינה שהם באמת לא רוצים לגרור את האזור למלחמה, אבל יהיו חייבים לבצע פעולת נקם כלשהי כדי לשמור על כבודם.
קופירייטינג דומה ראינו גם בעבר, למשל בזמן שיחות הגרעין, כשהלחץ על המשטר מימין והשמחה הגדולה מדי והציפייה לפתיחות משמאל הולידו את הביטוי "גמישות הרואית" בכל פעם שהרפובליקה האסלאמית נאלצה להציג לעם ויתורים בפני המערב.
ומה תגובת העם? התגובות הראשונות שראינו ברשתות וברחובות היו תגובות זעם וקריאות לנקמה, מעט עצב על כך שאיבדנו השנה שלושה יהלומים (השניים הראשונים היו סולימאני ואבו מהדי אלמהנדס העראקי), לצד הצהרות שאנחנו בעצם שמחים ולא מתאבלים, כי עכשיו פחריזדה הפך לשאהיד והנקמה קרובה. בהפגנות שמענו קריאות כמו "לא פשרה, לא כניעה - קרב עם אמריקה", ו"יגורשו פקחי הסוכנות (הבינלאומית לאנרגיה אטומית)". הקריאה הראשונה היא דבר שהמשטר מעדיף להימנע ממנה, אבל הקריאה השנייה מהדהדת גם בצמרת המשטר עכשיו.
מנגד, אנו מוצאים את הסולמיתג "חביתת פח'רי", של מתנגדי המשטר ושונאי כל שליחיו ובכיריו. ציוצים כמו "כל הכבוד, עבודה נקייה, תמשיכו ככה", ולא מעט שמזכירים שפחריזדה, סולימאני ודומיהם אינם גיבורי איראן, גיבורי איראן הם אותם צעירים שהקריבו את חייהם בהפגנות נגד המשטר.
קשה לנבא מה נראה בימים הבאים. אפשר לנסות להקביל את החיסול האחרון לחיסול שפתח את השנה - חיסול סולימאני. הפגנות הזעם ברשתות וברחובות אז בהחלט היו גדולות יותר, מן הסתם כי סולימאני היה סמל בולט עוד בחייו, ופחריזדה תואר כ"איש מסתורין".
הסבלנות האסטרטגית דווקא יכולה להועיל כדי לשמר את הזעם כלפי חוץ. התגובה לחיסול סולימאני היתה קצת נמהרת מדי. ולי אילו היו לוקחים דברים לאט ומכוונים טוב יותר היו מפילים מטוס צבאי אמריקני ולא מטוס מלא נוסעים חפים מפשע, שרובם אזרחים איראנים - דבר שגרם, כפי שאנו זוכרים - להפגנות זעם חסרות תקדים נגד המשטר. מה יהיה הפעם? אין לי מושג, אבל ברגע שזה יקרה אוכל להסביר למה ואיך ומדוע זה היה צפוי.
ד"ר תמר עילם גינדין היא מומחית לאיראן, חוקרת במרכז עזרי ובעלת הפודקאסט "איראניום מועשר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו