שעות לפני שנכנסה לתוך רצועת עזה במהלך מבצע צוק איתן, סגן (במיל') נועם דן כמעט ופגשה את המוות. פמצ"ר שנורה לשטח הכינוס שבו שהתה נפל בכניסה למיגונית שאליה נדחפה על ידי אחד מחבריה. לצערה, כפרמדיקית בגדוד שריון וכאחת הנשים הבודדות שחצתה את הגבול במבצע שנערך הקיץ לפני 7 שנים, זו לא היתה הפעם האחרונה שהיא נאלצה להתמודד עם מראות קשים ולהריח את ריחו של המוות.
"ממש לפני הכניסה לרצועה", היא נזכרת, "היה צבע אדום והחובש הגדודי ואחד החברים הטובים שלי עד היום, גל בבאי, פשוט דחף אותי לתוך המיגונית. הפצמ"ר נפל סמוך לכניסה שחלקה קרסה על גל והוא פונה לבית חולים אחרי שלמעשה הציל את חיי".
נועם (27) גדלה בדימונה. כבר מגיל צעיר אהבה את עולם הרפואה והחליטה כי תלך בעקבות אביה אשר שירת בצה"ל כפרמדיק, "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות מעורבת במקצועות הרפואה ולצד זה רציתי לשלב תפקיד לחימה ולתרום כמה שאוכל. בעקבות אבא שלי נחשפתי לתפקיד הזה והחלטתי לשלב בין רפואה ללוחמה".
לאחר שהתגייסה היא עברה הכשרה מקצועית ובהמשך שובצה לגדוד 46 בחטיבה 401 של השריון כפרמדיקית של הגדוד, וכמי שלצד הרופא הגדודי מהווה את הסמכות הרפואית העליונה ביחידה. לדבריה, כבר מההתחלה היא ידעה ואף ציפתה ליום שבו תצטרך להפגין את כישוריה בשדה הקרב.
"במהלך כל הקורס אתה לומד כיצד מטפלים בפצועים תחת אש", היא מספרת ומודה כי "זה מוזר ואולי קצת עצוב לומר אבל אתה מייחל לרגע שבו תממש את הייעוד שלך ואת כל מה שהוכשרת עבורו. תמיד ידעתי שהיכן שיצטרכו אותי שם אהיה".
לדבריה, נושא המגדר כלל לא היווה עניין בגדוד, "זה היה טבעי לחלוטין. ברגע שיש אמון הדדי המגדר כבר לא משחק תפקיד. ידעתי שהם יגנו עליי ואם חס וחלילה יהיה צורך אני אעשה הכל כדי לסייע להם מבחינה רפואית ולהציל את חייהם".
כשמבצע צוק איתן החל הגדוד שלה היה בתעסוקה מבצעית, אך היא הבינה כבר מהרגע הראשון שבקרוב היא תמצא את עצמה במגרש הביתי של ארגוני הטרור בעזה, ותהיה מהנשים הבודדות אי פעם שחצו את הגבול לרצועת עזה. ואכן זמן קצר מתחילת המבצע היא ושאר הלוחמים כבר היו בשטחי הכינוס.
במבט לאחור היא מנתחת ואומרת שהיא לא חששה על חייה האישיים, "לא היה בי פחד. הייתי עסוקה בניסיונות לשאוב כמה שיותר מידע על דברים חדשים בתחום ועל ריענון היכולות המקצועיות שלי ושל החובשים. הפחד היחידי שהיה לי זה שאצטרך לטפל במישהו שאני מכירה". הגדוד שלה לחם באזור חאן יונס שבשטחה הדרומי של הרצועה ואירוע רדף אירוע, במהלך אחד מהם לוחם מחטיבת הנח"ל שיחידותיה היו מצוותות לגדוד השריון של נועם נפגע.
"קיבלתי אותו לטנק שלי לאחר שיחידת הצלפים שירתה בו חוסלה", היא משחזרת, "הוא כבר היה ללא דופק ולמרות שבדיעבד אני יודעת שלא באמת היה לי כבר מה לעשות לא יכולתי לשאת את המחשבה שאשב לצדו כל הנסיעה לגבול ולא אעשה דבר. אמרתי שאתן לאלוהים להחליט ושאני אעשה בכל זאת את כל המאמצים כדי להציל אותו".
במשך 25 דקות היא ביצעה בו מאמצי החייאה אך כשהגיעה לגבול הבינה שמאמציה עלו בתוהו, "היה לי ברור שברגע שמוציאים אותו מהטנק קובעים את מותו וכך אכן היה. נשכבתי לידו וחיבקתי אותו כי ידעתי שאמא שלו לא תוכל להיפרד ממנו", היא מספרת בדמעות ומוסיפה, "חוויתי הרבה מוות בהכשרה שלי אבל כשלוחם בגיל צעיר שניסה להגן עליי מת לי בידיים זה קשה ואי אפשר להתרגל לזה".
זמן קצר לאחר מכן היא כבר חזרה לשדה הקרב לשגרת הלחימה ויום למחרת הפחד שלה לטפל באדם שהיא מכירה התממש. "קצין מהגדוד שלי נפגע מירי בראשו וכשקיבלתי אותו הוא היה כבר מחוסר חיים", היא אומרת בקושי רב. "היה לי מאוד קשה להשלים עם זה. לא קיבלתי את זה שעוד מישהו הולך לי וששכלתי כבר שני לוחמים. זה היה הרגע הראשון שנשברתי".
למרות הקושי הרב היא ביקשה לחזור במהירות ליחידתה כדי להיות שם לצד חייליה וחבריה לגדוד. לדבריה, היו לה אירועים שהסתיימו בצורה חיובית יותר "אבל תמיד זוכרים את מקרי הקיצון והאובדן והם אלה שמלווים אותך. זה מלווה אותי עד היום כל יום. אני רואה לפגוע חלילה במעמד של אף אחד אבל למרות שלא באמת היה לי קשר משפחתי לחיילים האלה אני עדיין רואה את עצמי כמי ששייכת למשפחת השכול. אני בקשר עם שתי המשפחות והם ממש חלק ממני".
כיום נועם נשואה ומתגוררת בירושלים, לומדת לתאר ראשון באונ' העברית ונעזרת במלגת IMPACT! של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF) המאפשרת לה לקבל מימון ללימודים לצד התנדבות בקהילה.
בזמן הקורונה היא שירתה כאשת מילואים במשך עשרות ימים במשלט הקורונה שבמזרח ירושלים במסגרת פיקוד העורף כקצינת ההסברה לצמצום התחלואה וכקצינת מנהלים קהילתיים. עם תום המשבר היא שבה לשירות מבצעי כפרמדיקית ובמהלך האימונים היא מתרגלת פעולות רפואה וטיפול מציל חיים תחת אש.
בנוגע למחלוקת על שירות נשים בכלל היחידות הלומות היא אומרת כי "במסגרת גבולות הגזרה של הידע שלי בנושא וממה שאני מכירה, מבחינתי מי שבאמת מסוגלת צריך לתת לה מקום לעבור את אותן הכשרות ומסלולים שעובר כל גבר לצד הבנה מלאה שהיא לוקחת על עצמה את מלוא האחריות. אני חושבת שצריך לאפשר לכל אדם שמעוניין בכך לשרת את המדינה על הצד הטוב ביותר". לצד זה היא מדגישה, "צריך להעלות למודעות שיש עוד לא מעט תפקידים שאמנם לא קשורים ללוחמה אך התרומה שלהם לביטחון המדינה חשובה לא פחות".
בכל אופן, למרות החוויות הקשות משנת 2014 גם עמוק מתוך עולם האזרחות והאקדמיה היא מוכנה לכל תרחיש, "אם מחר הגזרות יתחממו ותפרוץ מלחמה אז באופן חד משמעי אני אהיה היכן שיצטרכו אותי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו