חוויה של דז'ה־וו

בין דפי הדו"ח שחיבר יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לשעבר, השופט אליקים רובינשטיין, בתום מערכת בחירות 2013 התחבאה לה שאלה אחת: "האם לא עבר זמנם של תשדירי התעמולה, שאפילו שמם מזכיר מקומות אחרים ותקופות אחרות?!". 

מן הסתם ביכה כבודו את השעות הארוכות שבהן נאלץ לצפות ולבדוק כל תשדיר ותשדיר. לו ולעמיתו הנוכחי השופט סלים ג'ובראן אין זכות שמורה להעביר ערוץ, ללכת לקולנוע, ללמוד את הדף היומי, לשחק קנדי קראש או ללכת לישון.

עוד באתר: הפדיחות הכי גדולות של האוסקר

אחרי כמה דקות כבר היה ברור לכל ווטסאפיסט, פייסבוקיסט או טוויטריסט ממוצע שהוא הולך לחוות דז'ה־וו. מיטב הכישרונות היצירתיים כבר הראו לנו את יכולתם בחודשיים האחרונים, ומה יכלו לחדש על המסך הגדול שלא עלה כבר בדיגיטל? הוותיקים בינינו קיוו שהמדיום הטלוויזיוני בכל זאת יספק אי אלו הנאות קטנות; אבל זו הרי הדרך: חזרה שוב ושוב על מסרים קצרים, כוחניים, שנועדו לעורר את זעמנו על משחררי המחבלים למיניהם. מישהו שכח להזכיר ליו"ר ישראל ביתנו כי רוב שריו הצביעו בעד שחרור אלף מחבלים בעיסקת שליט.

נתניהו. לקחים מבית סבא

לא שלא ניסו להפתיע אותנו. הבית היהודי פתח דווקא עם יצחק רבין המכריז כי "ירושלים אינה עניין למשא ומתן", ובנט עצמו הופיע רק בתשדיר השני. בהמשך כבר לא היה ברור למי היו מצביעים בן־גוריון, אשכול ובגין ז"ל - לליכוד או שמא למחנה הציוני, ששניהם עשו בהם שימוש ללא בושה, גם תוך עיוותים קלים של ההיסטוריה, אבל ידוע שזה הולך טוב עם תעמולה שבה השקר הוא המסר והספין הוא העיקר. כל זה עד שבא כחלון ועשה לנו סדר: בגין היה בכלל "כחלון". הרבה לפני שביבי ביקש משריו "תהיו כחלונים".  

הליכוד והמחנה הציוני הוכיחו לנו שוב את נכונותה של הקלישאה שגם נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם. בוז'י וציפי, כזוג ב"מירוץ למיליון", העדיפו לפתוח בחוויות מבית אבא. לבני, בתם של מפקד ולוחמת באצ"ל, אפילו לא הנידה עפעף כשבוז'י ציין שפעם בן־גוריון ויורשיו היו היריב הגדול. הפוליטיקה אכן מחשלת. 

הליכוד לא ניסה אפילו ליצור משהו חדש. גם נתניהו, על רקע ירושלים, איך לא, לקח אותנו אל עבר משפחתו, אל הסבא שלו שהוכה בידי בריונים אנטישמים ולא הבין איך זה קורה לצאצאי המכבים. הוא נשבע לבוא ארצה ולהקים מחדש את מלכות בית חשמונאי. לכולם היה ברור. ביבי על תקן יהודה המכבי. ביום של הנאום בקונגרס, מי צריך יותר מזה. 

אבל גם לבני לא שיערה שאת המכה הכי כואבת היא תקבל דווקא מתוך הנגמ"ש שלה. דווקא מרצ טרחה להזכיר לה את נאום הניצחון המביך שלה ב־2009 כאשר דווקא נתניהו היה זה שבסופו של דבר הרכיב את הממשלה. 

מרן אריה דרעי

בשנים עברו לא היה מתקבל על הדעת שש"ס לא תפתח במרן. אתמול קיבלנו את מרן אריה דרעי, שהקפיד לציין את השם מכלוף, זועק את זעקת המזרחים השקופים, הממלאים את בתי הסוהר. מרן הופיע רק בתשדיר השני, שבו הועלה על נס כמי שחולל את מהפכת הספרדים והחזיר להם את הכבוד המזרחי. הסבתא המספרת לנכד, בטרם יזלוג לאלי ישי או לליכוד, כי סבו הצביע ש"ס, אביו הצביע ש"ס וגם הוא חייב לעשות כן, מסורת אבות - לא הסבירה לו איפה נכשל מרן הרב עובדיה זצ"ל ואיך זה שהכבוד המזרחי שהוחזר בתשדיר ב' הותיר את המזרחים לא יותר מאשר שקופים ואסירים בתשדיר א'?!

רבין ז"ל. פתח את תשדירי הבית היהודי

וכעת לחלוקת הפרסים: פרס "חסידת הזהב" (על התשדיר ה"מקורי", אם יש כזה) נעניק לבית היהודי. קליפ הנעליים מתעלה במקצת מעל הזלזול של הקמפיינרים השונים באינטליגנציה שלנו ואפילו נוגע במיוחד בקטע הנעליים הרצות במורד חדר המדרגות בהישמע האזעקה. ברור שהתשדיר פונה לאלה שלא נולדו כשנחתם הסכם אוסלו. 

פרס "בואש הזהב" מוענק לתשדיר של "יחד". סצינת חדר המדרגות ההזויה לא מתכתבת עם אלי ישי ואפילו לא עם ברוך מרזל, שהוסתר היטב. הם דיברו על תוכנית דיור ונקווה שלהבא גם יסבירו לנו אותה.

והיו כמובן הרשימות הקטנות, אלה שיודעות שלא יהיו בכנסת אבל מתעקשות לבזבז ממון רב על אסופת הבלים, כי זה כוחה של הדמוקרטיה. איך אמר איינשטיין, זה מהתשדירים של המחנה הציוני: "שני דברים הם אינסופיים: היקום והטמטום, ואני עדיין איני בטוח לגבי הראשון"...