הרמטכ"ל אביב כוכבי קיבל אתמול (ראשון) מתנה יפה לרגל סיום תפקידו: העלייה באמון הציבור בצה"ל, כפי שהיא משתקפת במדד השנתי שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה.
הנתון הזה חשוב משלוש סיבות. ראשית, כי מדובר בשינוי מגמה, אחרי הירידה באמון בשנה שעברה. שנית, כי צה"ל עדיין זוכה למעמד ייחודי בחברה הישראלית, שמשתקף באמון ציבורי גבוה בהרבה מכל מוסד שלטוני או ציבורי אחר. ושלישית, כי היה חשש שהקיטוב הפוליטי המעמיק ישפיע גם על צה"ל, בוודאי על רקע הביקורת הציבורית על שלל עניינים שקשורים לצבא - מכניסתם של גנרלים לפוליטיקה ועד הפנסיות התקציביות.
אלא שלצד החדשות הטובות האלה יש גם חדשות רעות, שיונחו מהיום על שולחנו של הרמטכ"ל ה־23, הרצי הלוי. עיקרן (אם להישען על האווירה הציבורית של השבועות האחרונים): מה שראינו עד עכשיו לא היה אפילו הקדימון למה שצפוי להלוי - מניסיונות של שרים לקרוע סמכויות מצה"ל, כמו הוצאת הרבנות והמינהל האזרחי מאחריות מערכת הביטחון, דרך ניסיונות להשפיע על עניינים מבצעיים כמו הוראות הפתיחה באש ושילוב נשים בצבא, ועד לניסיונות להשפיע על סוגיות ערכיות, ובראשן סגירת צה"ל בפני גורמים מסוימים ואפילו דרישות לשינוי הקוד האתי של הצבא.
תפקיד סבוך
תפקיד הרמטכ"ל הוא מטבעו אחד הסבוכים בישראל, שני בחשיבותו רק לראש הממשלה. אבל דומה שמאז הסתיים עידן המלחמות הגדולות, לא נכנס רמטכ"ל בתנאי פתיחה מורכבים כל כך כמו הלוי.
חלק מזה נובע מזירות הלחימה, שהעיקרית והמרכזית שבהן היא איראן. לנוכח פרויקט הגרעין, הלוי יידרש להשלים את ההכנות לתקיפה ישראלית אפשרית שלו. בה בעת, המלחמה שבין המלחמות בזירה הצפונית תימשך, כשהמטרה היא לצמצם ככל האפשר את התעצמות חיזבאללה והמיליציות השיעיות בסוריה, כמו גם לבלום את המאמץ האיראני להפיץ חימוש וטרור באזור וברחבי העולם.
נכון להיום, ידה של ישראל על העליונה במערכה מול איראן, אבל זה מרוץ בלתי נגמר, בעל פנים רבות ומשתנות, שהסייבר הופך בו לשחקן מרכזי מבעבר, שדורש שיוף מתמיד כדי לוודא שזה יישאר כך גם בעתיד. בזירות האחרות יידרש הלוי לשמור בעיקר על יציבות, והצלחתו תהיה בהיעדר הסלמה ומלחמה. זה נכון כמובן בזירה הצפונית מול חיזבאללה, אבל גם בעזה ובעיקר ביהודה ושומרון.
הזירה הזאת תסגור בחודש הבא שנה של טרור שסופו אינו נראה באופק, עם חודש רמדאן נפיץ כתמיד. קיימת סבירות גבוהה לסיום שלטונו של אבו מאזן ולמאבקי ירושה, שעלולים לאיים על יציבות הרשות הפלשתינית ולקרוע אותה מבפנים. התפתחות זו עלולה לאיים במישרין ובעקיפין על המצב הביטחוני בישראל.
את כל האתגרים האלה הלוי מכיר היטב. הוא פיקד על חטיבה ביו"ש, על אוגדה בגבול לבנון ועל פיקוד הדרום (וגם היה ראש אמ"ן). בכוונתו להכניס שינויים בתוכניות המבצעיות ולהעמיק את ההשקעה בצבא היבשה, כדי לשפר את מוכנותו של צה"ל למערכה, ועוד קודם לכן - כדי להרתיע ממנה.
בבית פנימה
אבל גם הלוי יודע שהאתגר העיקרי לא צפוי לו מול אויבים, אלא דווקא מול אוהבים: בבית פנימה. כאמור, המשבר הפוליטי־חברתי מתדפק על דלתות הצבא. המשמעויות הפוטנציאליות שלו מרחיקות לכת: מירידה בשיעור המתגייסים ובמוטיבציה לשרת בקרבי, ועד לקושי גובר להחתים קצינים מצטיינים לשירות קבע (בין היתר, בגלל תנאי שירות שאינם תואמים את המצב התעסוקתי הנוכחי במשק).
לכל אלה אפשר להוסיף את הניסיון של פוליטיקאים מסוימים להתנגח בצה"ל ובמפקדיו ולהפוך אותם ממפקדים לפקידים - תופעה מסוכנת שהלוי יידרש לבלום אותה, לצד בלימת הצעות פופוליסטיות כמו הענקת חסינות מלאה לחיילים מפני חקירה והעמדה לדין.
הלוי לא ידוע כצמחוני. הוא יבחר אמנם את מלחמותיו, אבל הוא לא יעגל פינות ולא יתכופף, בוודאי לא בענייני פיקוד וערכים. סביר שעדות לכך תינתן בדברים שיאמר כבר בכניסתו לתפקיד. זה מבטיח לו (ולנו) תקופה סוערת, אבל מומלץ לכולנו לזכור: לישראל יש צבא אחד, ורמטכ"ל אחד, והמחיר של כרסום בתמיכה ובאמון הציבורי בהם עלול להיות כבד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו