בבית ובחוץ: לא רוצים? לא צריך

השבוע החולף ניפק גודש של בעיות בעלות משקל, אבל "קצר המצע מהשתרע והמסיכה צרה מהתכנס", ונותר ראש בלי גוף, נושא אחר נושא:

* בלילה בין שלישי לרביעי נראה כי הטלוויזיה בערוצים 10 ו־11 הכריזה בבהלתה מלחמה על רצועת עזה. רביב דרוקר, אלון בן־דוד, אור הלר ואלמוג בוקר גויסו לשדה המערכה על המסך. חמורי סבר הודיעו כי ירי הרקטות מעזה לישראל הוא התקרית החמורה מכולן מאז מבצע "צוק איתן" (ערוץ 2 הסתתר במקלט ביתו של האח הגדול). מיהרתי ליטול את השכפ"צ בדרכי לנחל עוז. עד שהתברר כי שני זבי חוטם פלשתינים התקוטטו ביניהם ושיגרו רקטה לישראל. מזל גדול שלמשה (בוגי) יעלון אין כנראה טלוויזיה בחדר העבודה ולא צפה באווירת הבהלה של המשדר, והתגובה הצה"לית נותרה ממותנת ושקולה.

הכתבה הכי נקראת היום באתר: מה עשתה מלצרית שנמאס לה מההטרדות? צפו

* בנימין נתניהו ניהל רע את המשא ומתן להרכבת הממשלה. משהחליט לא לפנות למחנה הציוני היה חייב לגלות תקיפות כלפי שריו התובעניים. "לא רוצה? - לא צריך". תחת זאת מיצמץ ושילם בפירוק משרד החוץ ובתוספת תוארי דמה לשרים. בלטה הפרת התחייבותו לא למנות שר לענייני ירושלים. הוא היטיב עם רבים מדי, והם ישיבו לו בדם רע לאורך זמן. גורל הממשלה מותנה ביכולתו לעמוד איתן ולא להירתע מפני איומים. יהיה עוד סיבוב של הליכה על הסף.

* גלעד ארדן למד בדרך הקשה לא לחגור תרמיל על הגב אם אין בכוונתו לצאת למסע רגלי. הברירה שלו הייתה לקבל את התיק שנתניהו הציע מלכתחילה והוא סירב אך התחרט ונכנס לממשלה, או להכריז כי פניו להתמודד על ראשות הליכוד בסיבוב הבא תוך תמיכה בממשלה. אבל קר בחוץ, ולפי שעה אינו כשיר למסע, והוא בחר לכהן כשר - וגם זה סביר. 

* זאב אלקין התבזה בתובעו את תיק ירושלים, שהוא עצמו הסביר מטעם הליכוד כי אינו נחוץ. לעומת זאת ראוי לשים לב לניר ברקת. אפשר שדווקא ראש העיר יוצא למסע ארוך לכיבוש הליכוד. אלמלא כן לא היה מתבטא בחריפות רבה כלפי נתניהו ואלקין. הוא נראה חוגר, ופיקודיו מהשירות בצנחנים מספרים כי נהנה מרמת סבולת גבוהה במסעות ארוכים.

* יצחק הרצוג דומה לשף שהירשה לצלם במטבחו בטרם טיגן אפילו דג אחד. מה הטעם להתיר כניסה לקרביים של מנהיג מפלגה? אילו היה הדבר כדאי - תכסיסן מעולה ממנו כנתניהו היה מקדים אותו. העיתונאית ענן גורן מוססה את הרצוג בשני פרקי הסידרה המעולים שלה בערוץ 10, והותירה צמד שאלות: היכן נולד הרעיון "ללכת על הראש של יאיר לפיד" ולא להתמודד דווקא עם הליכוד? ומשנכשל בקלפי - האם הבין הרצוג כי הסרט כה מזיק לו שכדאי לו לנסות לשכנע את גורן לדחות את שידורו עד יעבור זעם? ואולי זה לא הובן כלל?

* סוף סוף, יבול ראשון אחרי שנות בצורת: נתניהו הציע לאיחוד האירופי לדון בגבולות גושי ההתיישבות. הפלשתינים השיבו בשלילה. אם משרד החוץ יידע לצלצל בכל הפעמונים בעולם, ואם נתניהו יציף את הזירה הבינלאומית ביוזמות מילוליות כאלה - תחזור התמונה הישנה שאבדה מזמן: ישראל יוזמת, הפלשתינים שוב לא־לא. אבל סנונית מילולית אחת אינה מבשרת את האביב המדיני.

* מדי שבועיים אני שואל אם נקבע מועד לפסק הדין במשפט הולילנד, שכל הליכיו הסתיימו כבר בדצמבר 2014, ונענה כי אין חדש. השבוע שאלתי אם השופט סלים ג'ובראן תיאם עם עצמו, סלים ג'ובראן, להצמיד את שני פסקי הדין עם ההרשעות נגד אהוד אולמרט. אך העליון שומר על זכות השתיקה. מה עם הצדק ועינוי הדין והדוגמה הרעה לאיחורים? הצדק מובס בטכניקה מנהלית.

 תוצאה סבירה, דרך עקומה 

משה כחלון הלך שבי אחרי הרטוריקה קלת הדעת של תקופת הבחירות ושכח את הכלל המשנאי "חכמים, היזהרו בדבריכם". הוא הבטיח ליונית לוי ולעמית סגל מערוץ 2 להיאבק במונופול הגז למרות שאחד מבעליו הוא חברו בלב ובנפש קובי מימון. כחלון נתפס על חם. הוא חזר בו והוצג בתקשורת הזועמת כמעט כנוכל פוליטי.

כשר האוצר נאלץ לבחור בין שני מתווים: האחד, להתמיד ולהילחם במונופול ולהצניע את קשריו עם מימון, ולגמגם ולהתפשר עם מצפונו, ובעוד שבועיים היה מגלה כי אליעד שרגא פנה בצדק לבג"ץ או למבקר המדינה לפסול את כחלון מלטפל בגז; והמתווה האחר - להתנער מהבטחת הבחירות ולהסביר כי הוא מנוע מלטפל במונופול של חברו. כחלון הגיע לתוצאה הסבירה בדרך עקומה.

שר האוצר משה כחלון // צילום: קוקו

להדיוט נראית סוגיית הגז כמו אובך במבוך. האזרח המצוי רוצה הכל. לעודד משקיעים זרים מחו"ל, אבל גם לפרק מונופולים דורסניים; לכבד הסכמים, אבל גם לפותחם מחדש כדי לעודד תחרות. 

במונופול הגז כבר היה כשל ויובל שטייניץ יזם בדיקה מחודשת בראשות איתן ששינסקי, ובהנחייתו פרמו את ההסכם והפחיתו מרווחי הבעלים. עתה מוצע לשוב ולפותחו. אך כמה פעמים יכולה ממשלה לחזור בה מהסכם שעשתה, ולקוות שתגייס עוד משקיעים?

יש ביקורת על בעלי המונופול יצחק תשובה, שלא פרע איגרות ־חוב בחברה מפסידה, ולא העביר אליה את הסכומים הדרושים מעסק אחר שמרוויח היטב. אבל הסכם (שכבר תוקן פעם) צריך לכבד. גם אם בעבר הוחמצה הזדמנות לחתום על הסכם נבון ממנו.

 הזכות על הארץ 

אנשי משרד החוץ שהתכנסו להאזין לסגנית השר החדשה ציפי חוטובלי הרימו גבה, דווח בתקשורת. שומו שמיים, היא אמרה שארץ ישראל שייכת לעם היהודי.

כל מנהיגי הציונות התבטאו כך. דוד בן־גוריון פתח את מגילת העצמאות בזכות היהודים על הארץ כפי שהיא מובאת בספר הספרים; ומנחם בגין בניסוחו האופייני כתב כי אנו במולדת "בכוח הזכות, ולא בזכות הכוח"; וארתור בלפור העניק לציונים את ההצהרה על בית לאומי בארץ ישראל בעקבות התנ"ך ועשרות מיליוני אוונגליסטים באמריקה תומכים בעם היהודי בגלל הספר הייחודי הזה, אבל לא במשרד החוץ בירושלים. שם חשים אי נוחות.

מה גם שחוטובלי הביאה חיזוק לטיעונה ממדרש מאיר עיניים מאת רש"י. מה פתאום רש"י? במשרד החוץ רגילים לצטט מניקולו מקיאוולי, שארל־מוריס דה טליראן וקלמנס מטרניך, אבל מהמורשת היהודית? היא אינה רשומה במילון הדיפלומטי.

חוטובלי. נכנסה למשרד החוץ // צילום: איי.אף.פי

עלי לחזור על הידוע כי חוטובלי בת בית במשפחתי, וכי חרף זאת דעותינו חלוקות באורח קוטבי על מהות הסכסוך עם הפלשתינים. בעיניי לישראל יש קושאן תנ"כי על הארץ, אבל גם לפלשתינים זכויות (במענה עוקצני היא תוהה אם מישהו שמע פעם את אבו מאזן אומר כי הארץ שייכת לא רק לערבים, אלא גם ליהודים?).

בנאומה הוסיפה הנחיה, שהיא לכאורה מובנת מאליה: בהציגם את עמדת ישראל בעולם חייבים הדיפלומטים להבהיר כי היא צודקת. זו הנחיה טבעית. דיפלומט ישראלי אינו מתווך מהאו"ם. הוא מייצג צד לסכסוך.

רק שמשרד החוץ, המאייש דיפלומטים בעלי מיומנות מקצועית גבוהה, היה מאז ומתמיד בעייתי בבואו לשווק את מדיניותה של ישראל. לא במקרה הדיח דוד בן־גוריון בתבונה את משה שרת ממשרד החוץ; וגולדה מאיר הסתייגה מאבא אבן למרות כישוריו הדיפלומטיים הייחודיים; ויצחק רבין תיעב את משרד החוץ הן בכהנו כשגריר בוושינגטון והן בהיבחרו לראשות הממשלה.

בשבתו במזנון הכנסת נהג בגין לצטט בהנאה את ווינסטון ספנסר צ'רצ'יל בלעגו למשרד החוץ הבריטי: "כל משרדי החוץ בעולם פועלים נגד בריטניה, לרבות משרד החוץ שמקומו בלונדון". בגין רמז שכלל זה חל גם בעברית.

אבו מאזן // צילום: איי.אף.פי

לבנון, סוף

זמן מה לאחר שהתייצבה בראשות הממשלה אירחה גולדה מאיר שלושה עיתונאים אמריקנים, שהעלו טענות נגד ישראל ומדיניותה במלחמת ששת הימים ולאחריה. באנגלית בסיסית המובנת לכל אמרה להם כי עליהם לשאול את עצמם מה היה קורה If Israel lost the war. בצאתם מעל פניה חשו כי העניקה להם רעיון לכתיבת ספר, וגם את כותרתו. הם תיארו בספרם מלחמה דמיונית שבה צה"ל ניגף לפני הערבים והיהודים התפזרו לכל עבר, והוא הפך לרב־מכר.

הקושיה של גולדה יעילה גם לבירור בעיות אחרות. נזכרתי בה השבוע בהתעצם הוויכוח על נסיגת צה"ל מלבנון לפני 15 שנים. כרגיל נשמעו הטיעונים שאהוד ברק ברח מלבנון. העובדות אחרות. לבנון לא רצתה הסכם עם ישראל. ברק עשה אותו עם טריה לארסן מהאו"ם. כתוצאה מכך, כאשר מקץ שש שנים הגיב אהוד אולמרט במלחמה מבולבלת על חטיפת שני חיילים, העולם הנאור תמך בישראל רוב זמן הלחימה. מפני שב־2000 סומן הגבול על דעת האו"ם.

עדיין מתעוררת סוגיה נוסח גולדה מותאמת ללבנון - ומה אם ישראל לא היתה נסוגה? התמונה ברורה: הממשלה לא היתה קורסת תחת הלחץ הציבורי להסתלק מארץ הארזים; האומה סירבה לשלם מחיר של 20 הרוגים בשנה, ולא קיבלה את התזה המעניינת של ד"ר אפרים סנה כי אם כן - אין לה מה לחפש במזרח התיכון. ארבע אימהות. מאות הרוגים. אילו המשיכה ישראל להחזיק ברצועת הביטחון, היתה מפסידה את המלחמה, בחזית ובעורף ובעולם. 

ישראלים רבים חבים את חייהם לנסיגה. היא לא פגעה כהוא זה בביטחונה של ישראל בצפון הארץ, שהוא במהותו גבול מורכב ומסובך לא פחות מאשר ברצועת עזה. 

תלמיד כיתה ד' הכה את מנהלת ביה"ס