זה היה ביקורי השני בפולין. הקודם התרחש לפני כ־16 שנים. לא הרבה השתנה שם, במיוחד כשמדובר בביקורים קצרים שהם יותר "קפיצה" לפולין מאשר ביקור ממושך. בשתי הפעמים לא היה זה סיור קלאסי, במוקדי הנצחה וזיכרון של השואה, אלא סיור עם אופי שונה מעט - סביב עולמה של החסידות בדגשים שונים. אבל בשתי הפעמים הבחנתי באותו אפקט בדיוק: את פולין חווים לא בראש ולא בלב ולא ברגליים. רק בבטן. כל הזמן בבטן. ועוד דבר: לא צריך לנסוע לפולין למסע שואה. סעו לאיזה מסע שתרצו. אל תדאגו. זה כבר יהפוך למסע שואה.
במקרה שלי, זה קורה, כבר בפעם השנייה, דרך פרט קטן ואולי אפילו שולי שעושה את כל העבודה: שלטי ההכוונה. מכירים את זה שנוסעים נסיעה ארוכה בחו"ל, במקום בלתי מוכר, ופתאום יש תמרור דרכים או שלט הכוונה בכביש המהיר ובו שם מוכר? נוסעים ונוסעים באיטליה, חולפים על פני אינספור שמות לא מוכרים ופתאום רואים שלט: "פיזה"! אני פשוט מכיר את המקום הזה, ותחושת ביטחון, או סיפוק, מתפשטת לשנייה. אצלי זה תמיד חלק מכל טיול, ההפתעות הקטנות האלה.
אז בפולין, בנסיעה ארוכה מוורשה אל ערי גליציה בואכה קרקוב - זה קרה בכל שתי דקות ממש. ולהבדיל מאשר באיטליה, שם פיזה מזכירה מגדל נטוי ומתמטיקה, ופאדובה מזכירה עבר יהודי, ורגוזה מזכירה רחוב ביפו - בפולין כל שלט כזה הוא אגרוף ישיר לבטן. שום חום ושום תחושת בית. לובלין, ראדום, זמושץ, פשמישל, ירוסלב, ליז'נסק, לנצוט, רופשיץ - אין כמעט שם אחד בשלטים האלה שלא מוכר לי ולא נושא בחובו עולם תוכן שלם.
הסבא של סבא של סבא שלי, רבי נפתלי מרופשיץ, חי ברופשיץ ונקבר בלנצוט הרבה לפני השואה וההרג וההרס. בקלות יכולתי לחוות את השיבה לנקודות ההיסטוריות האלה מתוך חוויית מסע בריאה, ומתוך התמקדות בעולם שהיה וחלקים ממנו חיים בתוכי. אבל לא. לא. זה כל כך לא קרה, ואפילו לא התקרב לזה.
כי מהשנייה שבה שמעתי את המילה "זלוטי", עוד לפני הטיסה, הדבר היחיד שהיה לי בראש זה אקציה. לא הרמ"א, לא בתי הכנסת של ר' אייזיק, ר' יעקלס, לא קבר הנועם אלימלך, לא הקניונים (המחירים באמת ברצפה) ולא הוויסלה. רק דם ואש ותימרות עשן.
המסע היה אדיר. ואני חזרתי ארצה עם ים של חומר שלימדתי ושלמדתי מאחרים ועם הכדור הזה בבטן, שלא מרפה. ומה שמאוד מעניין אותי זה, האם התחושה מציפה את כלל היהודים והישראלים המבקרים בפולין, או שזה קשור לחינוך החרדי שקיבלתי ולשורשים התרבותיים החסידיים שגדלתי עליהם?
בעוד כמה חודשים מצפה לי מסע נוסף כזה בפולין, ואני כבר סופר את הימים. רק שלא אתמכר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו