"אני סוף-סוף מאושר"

בערב החג הנוכחי, לראשונה זה שנים, יתפלל דודו פישר (66) בבית הדיור המוגן בכפר סבא שבו מתגוררת אמו. את רוב החגים לאורך השנים עשה פישר מעבר לים, בהזמנות אישיות מרחבי העולם, עם תעריף של 50 אלף דולר להופעה בראש השנה. הפעם הוא החליט "להיות קרוב לאמא, משהו בשינוי שאני עובר אמר לי שאני צריך להיות פה קרוב. לחוות את החוויה הזו, זה נראה לי הדבר הנכון לעשות".

וכן, המילה שינוי תחזור על עצמה יותר מפעם אחת במפגש עם דודו פישר. מי שפרץ לתודעה הישראלית כשחקן וחזן ישראלי, פרץ בגיל 36 על במת תיאטרון הקאמרי במחזמר "עלובי החיים" - בתפקיד ז'אן ולז'אן, תפקיד שאיתו הופיע גם על במות ברודוויי ולונדון.

זה קרה בדיוק לפני שלושים שנה, אבל פישר זוכר את הרגע הזה כאילו התרחש אתמול: "אני זוכר את הציפייה, ואת המפגש בארה"ב עם שחקן צעיר בשם פטריק סווייזי, שסיפר לי בגאווה שהוא בדיוק עבר אודישן לסרט שנקרא 'ריקוד מושחת'. 

"אני סיפרתי לו שאני מחכה עדיין לתשובה על התפקיד שלי ב'עלובי החיים'. הוא אמר שהוא בטוח שאני אעבור. למעשה הוא זיהה אותי מהשלטים בעיר שקידמו את ההופעה שלי. כמו הרבה אנשים בחיינו, לצערי גם הוא כבר לא איתנו".

המוות הוא עניין רגיש אצל פישר. בשנים האחרונות איבד שניים מחבריו הטובים ביותר, אחד מהם התאבד והשני, איש העסקים מוטי זיסר, הלך לעולמו לאחר מלחמה במחלת הסרטן: "עם מוטי הייתי מבלה בכל בוקר. שותים קפה יחד, עושים ספורט יחד. העובדה שהוא לא איתנו יותר עדיין קשה לי.

"אני מרגיש שהוא עדיין איתי. המוות שלו הוא גם אחת הסיבות לכך שהבנתי שאני צריך לבצע שינוי בחיים שלי, שצריך למצות את החיים כי הכל כל כך זמני. אנשים מתים בגיל צעיר כל כך". הוא לוקח נשימה ארוכה: "הבנתי שכל החיים חייתי כדי לרצות את האחרים. את ההורים, את האישה, את הילדים.

"בשלב מסוים הבנתי שאני צריך לדאוג לעצמי ולראות מה טוב לי בזמן שנשאר לי. מה אני רוצה לעשות ולא מה אני עושה בשביל מישהו אחר על חשבוני. אני לא מדבר רק על העניין המקצועי, ששם תמיד היתה הצלחה והחיים היו טובים, אלא על החיים האישיים, ששם הרגשתי תמיד את החוסר הזה".

"הכל הגיע מהאהבה"

לפני שנתיים החליט להיפרד מהחיים שהכיר כשסיים את מערכת היחסים שלו עם אשתו ואם שלושת ילדיו, אחרי 40 שנות נישואים. חודשים ספורים לאחר מכן, פישר כבר נישא לבת זוג חדשה וצעירה ממנו, רויטל אליה, גרושה בת 35.

לפני כשנה וחצי נולד ילדו הרביעי, עולל פעלתן וחייכן בשם שמואל מיכאל, שכבר זכה לכינוי "שמייכל" (חיוך ביידיש). נכדיו משלושת ילדיו, גדולים משמואל מיכאל, אבל כפי שניתן להבין במהרה, למספרים ולגילים אין כרגע משמעות בחייו של פישר: "אני מרגיש שאני מקבל חום ואהבה שלא קיבלתי אף פעם בימי חיי.

"אני לא יודע, אולי אצלנו האשכנזים, זה קשור לשואה. בבית אצלנו ידענו שאוהבים, אבל אף פעם לא הראו את זה. ופתאום, כשאני מסתכל על רויטל בלילה, כשהיא כבר ישנה, ואני יכול להסתכל עליה שעות מרוב שהיא יפה, היא מתעוררת ואומרת לי שהיא אוהבת אותי וכמה טוב שנפגשנו. על זה אני מדבר בדיוק, שעכשיו אני מרגיש שאני חי בשביל עצמי.

"אני צריך את הקהל, זו התמכרות". פישר ב"עלובי החיים" בברודוויי, 1994

"אתה יכול לראות את זה גם בגידול של הילד, בצעירותי חיתולים לא החלפתי, בטח לא עם קקי. ועכשיו אני מעורב ויודע הכל. אני מתפעל מאיך שהוא מפעיל את האייפון לבד ושם לעצמו אריק איינשטיין. הילד שלי מת על אריק איינשטיין. 'אדון שוקו' וכל מיני שירים כאלה".

רויטל היא מפיקה ועיתונאית לשעבר, ילידת טבריה, גרושה פעמיים ואם לשלושה (בני 9, 7 ו־4). בשנים האחרונות היתה מפיקת אירועים וכך גם הכירה את בעלה לעתיד, שכיום היא המנהלת שלו, 24 שעות ביממה.

"לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל עכשיו אני סוף־סוף מאושר. אנחנו מבלים כל יום יחד, כל היום. וזה לא נמאס לי, אני זוכר שפעם לא הבנתי את זה, איך זוגות מסוגלים להיות כל היום יחד ולהתחבק ולהיות דביקים, חשבתי שמשהו איתם לא בסדר.

"עכשיו כשאני מאוהב אני מבין את זה, ולא מפריע לי גם לעבוד יחד, גם להיות יחד וגם ללכת לישון יחד. אפילו התחזקתי בדת, אני מרגיש שהקול שלי טוב יותר. עד כדי כך. הכל הגיע מהשינוי הזה".

פישר, בכנות לא אופיינית, מודה שלא כולם חולקים איתו את האושר הזה: "הילדים שלי לא קיבלו את זה בצורה הכי יפה. החברים, חלקם, הלכו עם אשתי לשעבר. אחותי אמרה לי, 'אם היית בא אליה עם תחתונים, היא היתה לוקחת אותך?' אז נתתי הכל לילדים ולאשתי ובאתי לרויטל כמו שאני, והיא אכן קיבלה אותי. עם 'התחתונים ביד'.

"היה ברור לי שהיא תקבל. אני רואה הרבה גברים סביבי שחושבים כמוני אבל אין להם אומץ לעשות את זה, אבל הם עסוקים בלפרגן לי על הצעד הזה. חשוב לי להבהיר, אני לא ממליץ לגברים לעזוב את הבית ולחפש אישה אחרת וצעירה, ממש לא.

"יש כאלו שמאושרים ביחסים שלהם וטוב להם, אבל לדעתי הרוב סובלים, ולא ממש מסוגלים לעשות את הצעד. אני רק יכול להמליץ להם לא לפחד, כי מגיע להם להיות מאושרים במהלך החיים שלהם. פתאום יכולה להיות לך מישהי שאומרת לך גם מאה פעמים ביום שהיא אוהבת אותך ושאתה מלך".

 סטינג מפתח תקווה

עד כמה עסוק פישר? בקרוב הוא עולה עם מופע חדש, שהאישה שאיתו הפיקה ודוד קריבושי מנהל מוזיקלית תחת השם "הסיפור האישי". 30 שנה הוא לא הופיע לבד על במות ברחבי ישראל, אלא תמיד בצוותא עם אחרים. והביקוש כנראה היה גדול, כי הופעת הפתיחה שלו בהיכל התרבות בפתח תקווה כבר נמכרה מראש. "אני מספר את כל מה שעבר עלי במופע הזה, וגם שר, כמובן. היה לי חלום להיות כמו סטינג", הוא צוחק, "להיות 'סולד אאוט' כמה שעות אחרי שאני פותח הופעה. וברוך השם, זה קרה לי בפתח תקווה. הרגשתי כמו סטינג בפתח תקווה".

בד בבד הוא עסוק במופע ובהפקת תכנים לילדים: "שנים פחדתי מהסטיגמה הזו של להופיע עבור ילדים. אבל אם התוכן הוא נכון, אז זה משהו שאני עושה בשמחה, ויש לו ביקוש. זה עולם שאני נהנה בו. אני רואה איך רויטל עובדת על הדברים ובאיזו מהירות היא מתקתקת אותם, שאני חייב להיסחף אחריה".

בחודש הבא הוא יתארח בצוותא עם ירדנה ארזי בסבב ההופעות של להקת הצבא האדום, בהגשמת חלום ישן לכל הצדדים, וההצלחה בקופות כבר נרשמת. "בהתחלה חשבתי שאני נכנס לשליש האחרון של חיי, אבל רויטל התעקשה שזה ממש לא נכון, והיא כנראה צדקה, כי אנחנו מוצפים בעבודה. מהצבא האדום ועד קלטות ילדים, דרך סדרה על ירושלים שעשיתי לטלוויזיה האמריקנית, והופעות לקהל האוונגליסטי שאוהב אותי. ובסוף אני הכי מתרגש להיות כאן עם אמא שלי ולהגשים לה חלום, ולהתפלל יחד איתה".

באהבה אליו אפשר להבחין עד כמה פישר הוא חלק מהציבוריות הישראלית. גם בעולם החילוני, גם בעולם הדתי וכמובן במסורתי. מאז התפקיד ההוא, בתיאטרון הקאמרי, זה שהקנה לו תהילת עולם, הוא חדר למיינסטרים הישראלי.

קשה להאמין היום שבעזרת מחזמר אחד בתרבות הנוכחית שלנו היה מצליח לקפוץ לברודוויי ולהפוך לבעל שם עולמי: "סביר להניח שלא. קודם כל, כי היום יש כל כך הרבה גופי תקשורת, אז מבחינת יחסי ציבור מדובר בדבר קשה מאוד, כי צריך לעבוד קשה ביחסי הציבור. פעם היה ערוץ אחד, וכשהופעת בו אז למחרת לא יכולת לצאת לרחוב. זה נגמר, אין את זה יותר וזה לא יחזור.

"דבר שני, היום יש לך כל כך הרבה כוכבים לרגע, דרך תוכניות הריאליטי בטלוויזיה. חלק קטן מאוד מהם מחזיקים מעמד ואחרים נעלמים, אבל בזמן הזה הם הופכים למפורסמים".

את "עלובי החיים" שהעלה תיאטרון הבימה השנה הוא ראה, והוא מקשר את המופע גם לתרבות של ימינו: "אמיר דדון הוא דוגמה טובה. בחור מוכשר, עושה את ז'אן ולז'אן בצורה מצוינת. האם הוא יצליח להפוך לכוכב דרך ההצגה הזו? האם הקריירה שלו תשתנה באופן קיצוני? סביר להניח שלא, וזה לא באשמתו. זה קשה מאוד היום".

כשאני שואל לגבי המופע עצמו, הוא נשאר דיפלומט: "תשמע, אי אפשר לעשות את זה רע, המופע טוב. אבל נדמה לי שחסרה לו הרוח שאפיינה את ההפקה שלנו, אצלנו בכל זאת היה משהו שונה".

"הוא עושה את ז'אן ולז'אן מצוין. האם הקריירה שלו תשתנה באופן קיצוני? כנראה שלא, וזה לא באשמתו. זה מאוד קשה היום". אמיר דדון// צילום: דן פרץ

אלביס פרסלי של החזנות

השנה ימשיך להופיע ברחבי העולם, אבל חלום אחד הוא עדיין לא הגשים, אולי מפחד, אולי כי לא חשב שהדבר אפשרי. אבל רויטל תדאג שהוא יגשים גם את זה: "אני רוצה להופיע במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. זה חלום ישן שלי. והנה, רויטל באה אלי יום אחד ואמרה לי, 'אין בעיה, אני אעשה בוקינג שם, ותופיע'. בפשטות. היא בולדוזר והיא מגשימה לי את החלומות. כל הגדולים הופיעו במדיסון סקוור גארדן, ובעזרת השם בשנה הבאה גם אני אעשה את זה".

בילדות העריץ את אלביס פרסלי. מבחינתו, הוא היה ונשאר הגדול מכולם. את הקשר בין החזנות לרוקנרול הוא רואה מייד: "להיות חזן זה לגמרי רוקנרול. בדיוק כמו שאלביס פרסלי היה חזן, הוא פשוט לא ידע את זה.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שסיימנו להתפלל ובבית הכנסת מחאו לי כפיים, הייתי אז צעיר מאוד. אני זוכר את הרגע הזה של מחיאות הכפיים ואהבת הקהל. זו תחושה שרציתי שתחזור על עצמה. אפשר לומר שכמו כל האמנים הפכתי מכור לזה. אני צריך את הקהל, את מחיאות הכפיים, את הבמה. כן, זו לגמרי התמכרות".

לאורך השנים, תמיד התמודד עם שאלת השבת מול הקריירה. לפני "עלובי החיים" בברודוויי, אמא שלו שלחה אותו לרבי מלובביץ' כדי שייתן לו עצה מה לעשות. מבחינתו, הוא הרי דרש שחקן מחליף להצגות של שישי ושבת בצהריים, ופחד שזה יגמור את ההרפתקה הבינלאומית.

הרב, שכמובן ידע הכל על "עלובי החיים", אמר לו לשמור את השבת וששאר הדברים יסתדרו מעצמם. הסוף כמובן ידוע. "קמרון מקינטוש, מפיק 'עלובי החיים', העסיק במקביל אלי שחקן נוסף באותו שכר כדי שימלא את מקומי בסופי שבוע ובחגים, והיה הגוי של שבת שלי. זאת, אגב, למרות התנגדות כל איגודי השחקנים שם. לא היה לכך תקדים. 

"פעם, בשיחה בינינו, שאלתי אותו מדוע הוא עשה את מה שעשה בשבילי, והוא חייך וענה: 'אני אוהב אותך וחושב שהיית טוב יותר מכל ז'אן ולז'אן אחר. אבל אל תדאג: עשיתי עליך הרבה מיליונים מהרגע שהופעת על המודעות. גם אלה שראו כבר את "עלובי החיים" מ"העם הנבחר"', כך הוא קרא לנו, 'באו לראות עוד פעם בגללך. כבר הייתי בטוח שזה קהל שאיבדתי - אבל הנה הם חזרו'".

הוא מחייך ומוסיף: "זו עצתי לשחקנים צעירים מהעולם הדתי ובכלל. תאכלו ברזל, כי כשהפטיש יכה בראשכם, תהיו חזקים ותמשיכו להאמין בעצמכם. יהיו לכם בעיות עם השבת, וכשחקנים יהיו לכם הרבה הקרבות. אתם תשמעו הרבה 'לא', אבל אם אתם באמת רוצים, זה יקרה.

"והכי חשוב, שיהיה לכם טוב גם מחוץ לבמה. לי היתה קריירה מופלאה, ההתמודדויות שלי אולי היו קלות יותר משל אחרים לפעמים, אך מחוץ לבמה לא חוויתי את אותה ההצלחה ולא הרגשתי שהכל הולך לי בקלות. השילוב בין שני הדברים גורם לי להבין היום שאני בכלל לא בירידה, לא בקול שלי ולא באנרגיות. אלא להפך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו