באמצע היום, בעיצומם של הימים כבדי הראש שבין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות, מצאתי את עצמי בחצרו של בסיס צבאי אי שם במרכז הארץ. מעל הכניסה נתלה שלט שנכתב בסרבול הצה"לי האופייני - "מחלקת תקיפה ותמרון". כדי לסבך את המצב, המשיך השלט במילים "ענף אוטונומיה ורובוטיקה". לבלבל את האויב, תרתי משמע.
לא, לא שיניתי ייעוד בחיים. באתי לכאן לסקר הגשמת חלום עבור יחזקאל (חזקי) רוט, ילד בן 10 וחצי שחולה על רובוטים, ועוד יותר על רובוטים שהיחידה שנמצאת כאן בונה, על פי הצרכים והמשימות של הצבא ושל מערכת הביטחון בכלל.
את החלום של חזקי מגשימה עמותת "Make A Wish", חלק מארגון בינלאומי שמטרתו להגשים את משאלות ליבם של ילדים בגילי 3 עד 18 שחולים במחלות מסכנות חיים.
מכיוון שמדובר ביחידה די סודית, אנחנו מתהלכים בין חדרים וחיילים שישובים מול צגי מחשב רבי עוצמה ו"עושים בדיקות" על מודלים. בסביבת הפמליה שלנו גם חיילת מהיחידה, שתפקידה לצנזר כשצריך - להגיד "שששש!" כשאחד החיילים מרחיב מדי בהסברו לחזקי על מהות הרובוט.
חזקי הנרגש מקבל הדרכה מראש צוות סימולציה ואוטונומיה, סרן עומר גרינוולד, שמציג לו את עבודת יצירת הסימולציות בהיבט הטכני והעיצובי. אחר כך הוא מתנסה ברובוט בעל זרוע עם משקפי VR ומקבל הסבר על השימוש בו, ועובר למעבדת האינטגרציה - שם הוא רואה את כלי העבודה שמשמשים לבניית הרובוטים.
מובן שהוא לא מוותר על ההתנסות, אז אנחנו יוצאים לשטח והוא משחק עם הרובוטים על מכשול, שואל, בודק ומאתגר את הקצינים גבוהי האיי.קיו כמותו, וכולם מוצאים שפה משותפת.
המפגש עם חזקי מתרחש למחרת חשיפת משבר הסלמונלה במוצרי שטראוס־עלית, ועבור הילד חובב הממתקים מדובר במשבר של ממש. הוא פותח את הפגישה בהצהרה לתקשורת: "מדובר בבושה לעם ישראל. עכשיו אי אפשר לאכול מגנומים, מה אני אעשה עם זה?"
שעה אחר כך, כמעט שכחתי שמדובר בילד בן 10 וחצי. הוא מדבר כמו קצין בקבע לקראת פרישה, אפילו כמו שר חינוך או תחבורה. כן, הוא חולם להגיע לכל התפקידים האלה. בכלל, לחזקי יש סיפור חיים שמחייב אותנו לשבת על כיסא ולנשום.
אבחנה מטלטלת
חזקי מתמודד עם מדולו־בלסטומה, גידול סרטני בגזע המוח שהתגלה אצלו בינואר השנה. הוא התלונן על כאב ראש חזק, ואמו גולדי אמרה לו שיפסיק להביט בצג של הסלולרי. אחרי חמישה ימים של הקאות ושלילה של וירוס, הרופאה במרפאה אמרה שצריך לבדוק, כדי לשלול אפשרות של גידול בראש.
האבחנה שהגידול אכן שם היתה מטלטלת, אבל הוא הוצא במלואו על ידי פרופ' שלומי קונסטנטיני מבית החולים איכילוב, אחרי שישה ניתוחים.
לפני כן, עד גיל 3, גדלו חזקי ואחיו חיים, הבוגר ממנו בכמעט שנה, ביישוב אלעד - כמשפחה חרדית־חסידית לכל דבר, אבל אז ההורים התגרשו והאם גולדי עברה תהליך של יציאה בשאלה. האב עבר לגור בבית שמש, גולדי והילדים עברו לצופית, ובימים האחרונים ממש התמקמו במרכז תל אביב. גולדי מדווחת שהילדים התמכרו לוולט, וכבר זוכרים בעל פה את שלוש הספרות בגב כרטיס האשראי כשהם מזמינים פיש אנד צ'יפס.
לאבא של גולדי יש 12 אחים, וחזקי מעריך שהמשפחה על ענפיה מגיעה ל־2,500 איש, ככה שהוא לא מכיר את כולם.
על השינוי בחייה של אמו הוא אומר בפשטות ש"התחלנו לשים לב שמשהו קורה וזרמנו עם זה", ואילו גולדי מבהירה כי "מדובר בתהליך של כמה שנים, ומה שמוסכם בינינו במשפחה הוא שיש מרחב לכל אחד. בעיקרון חזקי ואחיו שומרים שבת וכשרות והייתי מגדירה אותם כדתייםֿֿֿֿ מסורתיים, כשההחלטה מה להיות היא בסוף החלטה שלהם.
"אצלי זה היה תהליך שנמשך שנים. זה לא שקמתי יום אחד בהחלטה שאני לא רוצה לשמור תורה ומצוות, החלטתי שאני לא רוצה לחיות בחברה של כפייה והסתר פנים. אני ממשיכה לעבוד עם המגזר החרדי, אני מאזינה למוזיקה חסידית, ויש לי המון חברים חרדים. גם היחסים עם אבא של הילדים תקינים, והוא רואה אותם".
לחזקי, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, יש איי.קיו גבוה מאוד, סביב 134. בתקופת הקורונה, כשאצל החרדים לא היה אפשר ללמוד בלמידה מרחוק, גולדי הקימה בהשראת בנה מגזין מדעי לילדים חרדים בשם "נפלאות".
"זו חוברת שמנגישה לילדים מדע, טכנולוגיה ופיזיקה", מסביר חזקי. "לסבא שלי, כבר מאז שהוא סיים את ה'חיידר', יש ראש גאוני כזה. הוא עורך דין וגם היה יכול להיות חבר כנסת".
אתה יודע, כדי להיות בכנסת לא צריך להיות גאון.
"כן, כן, אני יודע, אבל הוא מבין באלגברה ויש לו ספר שלם על פונקציות. פעם שאלתי אותו כמה זה 700 טריליון כפול משהו, והוא ענה לי".
חזקי ידע לקרוא כבר בגיל שנתיים וחצי, וגולדי חשבה שהכישורים החריגים מעידים שמדובר דווקא באוטיזם.
"כשהגעתי לכיתה א' בגיל 6 הייתי בשוק. ידעתי כבר לקרוא שוטף, ופתאום אני רואה ילדים שלא יודעים לקרוא בכלל", הוא נזכר.
מה ההבדל בין ילדים חרדים לחילונים?
"צריך לחשוף את החרדים ליותר דברים, שלא יחשבו שהעולם כזה ורוד כמו שהם חושבים. יש ילדים בעולם שלא מאמינים בהשם, ואני אומר שלא כל אחד צריך להאמין ושאם כופים עליך - אתה יכול להתנגד. אצל הילדים החרדים צריך שיהיה מי שיענה לשאלות".
ואצל הילדים החילונים?
"אצל החילונים צריך בכלל שהם ישאלו שאלות".
חזקי מתעניין מאוד ברובוטים, בחלל ובמדע, אבל הוא לא רוצה להיות אסטרונאוט, כי כבר היו כאלה בחלל. מה שמעניין אותו זה להקים בתים בחלל, והוא בטוח שזה אפשרי: "לפי תחזיות המדענים, בשנת 2100 יהיו מושבות על הירח. אין ברירה, כי בני האדם די הורסים את הכוכב שלנו. אנחנו לא מתייחסים אליו טוב, ובקרוב לא יהיה אפשר לחיות בו".
אז מה התוכניות שלך?
"יש לי המון תוכניות. אני רוצה לתכנת ולבנות רובוט שיעזור למכוניות העתיד. אני רוצה לעזור בתחום הרפואי, למשל להמציא תרופות מתוקות ומחטים שלא כואבות, והכי חשוב - אני רוצה לבנות 'דוקטור רובוט', שיהיה מתוכנת לכל הניתוחים בלי אף רשלנות רפואית... אני רוצה להיות גם שר החינוך ושר התחבורה, כי משלושת הימים שאני גר בתל אביב, יש פה פקקים בלתי נסבלים".
לפני כל זה, על חזקי לעבור עוד שישה סבבים של טיפול, אבל כשהוא נותן לי כיף ומשדר אופטימיות, אני מרגיש שבאתי לחזק - ויצאתי מחוזק.
12 שעות בחדר הניתוח
באולם ההופעות של מחנה בית ליד, להקת הנח"ל עושה הכנות אחרונות לקראת הופעה בטקס המצטיינים של חיל המשטרה הצבאית. שני שעיו, בת 17 מבת ים, מתאוששת ממחלת הסרטן - ואף שקיבלה פטור משירות צבאי, היא חולמת להתגייס ללהקה צבאית, ואחר כך קצת יותר רחוק.
שני היא הקטנה מבין שלוש אחיות במשפחתם של סופי ויוסי שעיו - היא פסיכותרפיסטית במוזיקה ויועצת משפחתית, הוא מנהל באגף הגבייה בעיריית תל אביב. הם גרים, איך לא, ברחוב אהוד מנור בחולון, ושני מופיעה בלהקת הזמר הבת־ימית "קול הים".
כשהיתה בת 12, לקראת בת המצווה, סבלה מכאב בצוואר. כשהרופא דיבר על "ממצא תופס מקום", שני שאלה את הוריה אם מדובר בסרטן. הבדיקה העלתה שיש לה גידול מסוג יואינג סרקומה בעמוד השדרה הצווארי, קרוב לעורק הראשי, מה שלא אִפשר לנתח באופן מיידי. היא התחילה טיפול כימותרפי, שאחריו התברר שהגידולים התכווצו ויש אפשרות לנתח.
הניתוח נמשך 12 שעות, ובמהלכו הוסרה חוליית הצוואר הנגועה והוחלפה בחוליית טיטניום מיוחדת שהוזמנה מפיניקס, אריזונה. אחרי הניתוח עברה שתי הקרנות וטיפולים ונאסר עליה, למשל, לעלות על רכבות הרים או לשחק טניס, ספורט שבו אתה עלול לסובב את הראש בחוזקה ובפתאומיות.
כשסיימה את הטיפולים, שני לא זכרה איך לקפוץ או לרדת במדרגות. שנה וחצי לא היתה בבית הספר, אבל לא ויתרה לעצמה על כלום. היום, בכיתה י"ב במגמת ערבית ומדעי החברה, היא לא נותנת לאף אחד לרחם עליה. עם בנדנה צבעונית לראשה היא באה מדי פעם לבדיקות, והרופאים מאיכילוב, ד"ר רינה דביר וד"ר דרור לוין, יחד עם המנתח ובן־כיתתי מבית הספר היסודי חולון, פרופ' צבי לידר, היו מרוצים מהתוצאה. האם סופי אומרת שכמטפלת, היא חושבת שהמוח בסוף שומר עלינו, כי שני לא זכרה כלום מאירועי הניתוח.
מה עם הסולו?
בכניסה לאולם החזרות אנחנו פוגשים שתיים מבנות הלהקה, הודיה לוי מתל אביב ויובל קפלן ממודיעין, שבדיוק יורדות מאוטובוס הלהקה, שמראהו זורק אותי לרגע לסרט המיתולוגי ההוא. שני מצטרפת כדי לקבל קצת מורשת קרב מהזמרות הפז"מניקיות, שנמצאות כבר בישורת האחרונה של השירות.
"עשיתי מיונים, ואמא שלי ישר אמרה שבלי פרוטקציה אין לי סיכוי", נזכרת הודיה בתחילת הדרך. "תמיד רציתי לשיר בלהקה צבאית, וכל החברים שלי דחפו אותי למיונים ואמרו שבטח אתקבל".
איך התחיל החלום שלך?
"ראיתי 'בית ספר למוסיקה'. אני מאוד אוהבת את נינט ואת מירי מסיקה, ואני שרה גם מוזיקה ערבית וטורקית. כשאני שרה, אני מלווה את עצמי בגיטרה".
יובל, שבכלל רצתה גם להיות לוחמת, עשתה מיונים למכינה צבאית וללהקה במקביל. כשעברה בהצלחה את שני המסלולים ונאלצה להחליט - בחרה בלהקה.
שני מקשיבה לשתיים מהופנטת, ועל הדרך לומדת שהיה פעם רמטכ"ל בשם רפול, שסגר את הלהקות הצבאיות, עד שבא שאול מופז ופתח אותן שוב. כשהיא שואלת את הודיה ויובל איך מתקבלים, הן מסבירות לה: "ישלחו לך שאלון הווי ותקשורת, ותצטרכי למלא אותו ולציין אם את שרה או מנגנת. אחר כך מתחילים ארבעה שלבים של מיונים, כשהכל גם בהתאם לפרופיל האישי ולקבוצת האיכות".
לא ברור אם הודיה מרימה לשני את המורל והמוטיבציה או מורידה אותם, אבל המספרים אומרים שלא פחות מ־16 אלף צעירים ביקשו להתקבל ללהקה הצבאית בשנה האחרונה. 40 התקבלו.
שני מבינה שהיא צריכה להתכונן היטב לאודישן, לבחור את השירים הכי טובים שהיא יודעת ובעיקר לתת בראש מול הבוחנים, שיקבלו הרגשה שהיא שם ב־200 אחוז.
כשהיא שואלת מה קורה עם הסולואים, הודיה מסבירה שאצלם בלהקת הנח"ל הופעות הסולו מחולקות שווה בשווה. אף אחת כבר לא גונבת ליפצ'וק את הסולו.
אף שהודיה אומרת שהניסיון של שני בלהקה הבת־ימית נותן לה סוג של יתרון לקראת מבחני הקבלה, שני לגמרי עם הרגליים על הקרקע ואומרת שלא יקרה כלום גם אם לא תתקבל. היא בוחרת לעצמה עכשיו את האכזבות בחיים ובכלל רוצה ללמוד רפואה. האם סופי מספרת שבתקופת המחלה שני נסוגה מעט מחלום לימודי הרפואה, אבל עכשיו, בהחלמה, היא שוב שם, רוצה לעזור לאחרים. "היא תמיד עוזרת", מוסיפה סופי, "לא נבהלת כשמישהו מתעלף".
בשבוע שעבר הצטרפה שני להופעת להקת הנח"ל באירוע המצטיינים לחיל המשטרה הצבאית. אף שהיא אוהבת בעיקר את הרפרטואר של עדן חסון, היא השתלבה יפה על הבמה עם שירי הלהקה לדורותיהם. בעין לא מקצועית של צייד כישרונות - יש לה את זה.
הסוד של יובל
בשלב מסוים של המפגש שלי עם יובל דנילוביץ', הוא אומר שהוא מתכוון לשתף אותי בסוד שהסתיר אפילו מגבי, אבא שלו. בוואדי ליד ביתו בכפר אדומים יש צינור מים גדול באורך קילומטר שמונח במדרון, והוא, יובל, היה נלחם בתחושת הסכנה והולך עליו.
כזה הוא יובל, פריק רציני של פעילות אקסטרים. אף שהוא רק בן 16 וחצי ומתמודד עם כמה מגבלות לא פשוטות, הוא לא עוצר גם במקומות שנער בן גילו, גם בלי בעיות כמו שלו - היה מוותר בהם מזמן.
מה למשל? קורס צניחה ממטוס עם הצנחנים, שהוא עומד להצטרף אליו. למעשה, יובל כבר היה אמור להצטרף למתקן האימונים לקראת הצניחות, אבל הוא חלה בקורונה וההכנה הבאה נדחתה לאחרי יום העצמאות.
כששאלתי אותו אם הוא רציני ותיארתי לו את הרגע הזה, שבו דלת המטוס נפתחת והוא עומד על הסף, כבר דמיינתי את גלגלי המוח המצוין שלו מסתובבים - אבל פתאום הוא חייך ואמר לי, "אני קופץ".
יובל הוא תלמיד כיתה י"א במגמת כימיה בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. הוא לומד במסגרת המשלבת חינוך רגיל וחינוך מיוחד, שכן הוא מאובחן עם אספרגר ברמת תפקוד גבוהה. ואם זה לא מספיק, במארס 2020, ממש בימים הראשונים של סגר הקורונה הראשון, הוא נסע עם אביו גבי לראות משחק בליגה האנגלית בין ליברפול, קבוצתו האהודה של אבא, לבורנמות'. כשחזר בוטלו הלימודים, וכשחזרו יצאו לטיול בסטף - שם התמוטט בפעם הראשונה.
גבי חשב שמדובר בסימפטומים של חולשה, כמו שקורה לילדים שפשוט התנוונו במהלך הסגר - אבל כשרופאת המשפחה ראתה את הסימנים הכחולים על הגב, היא חשדה שמדובר בלוקמיה.
"סימנים כחולים אצל ילדים עם אספרגר זו תופעה נפוצה, כי הם לא שמים לב ונחבלים הרבה פעמים, אבל הפעם זה היה שונה", אומר האב. אחרי שלושה ימים כבר החל יובל בטיפולים כימותרפיים, לאחר שאובחנה אצלו לוקמיה מסוג All Cell B.
אחרי הטיפולים, יצר האקסטרים שוב השתלט על יובל. בין טיול שטח אחד למשנהו, מצא את עצמו מגיע למתקן בנג'י באזור אשקלון. וכך, לא הרבה זמן אחרי ניתוח מסובך, קפץ בנג'י לא פעם אחת - אלא ארבע פעמים ברציפות, מגובה 30 מטר. כשהתחיל להשתעמם, פשוט הפסיק. הרופאה שמעה על מעלליו בבנג'י, והתפלצה. במצבו, וכשהוא מקבל כדורים להורדת הלחץ במוח, פעילות כזאת אסורה ממש. למזלו, הבדיקות הראו כי לא נגרם נזק.
כשהיה תלמיד בחטיבה, יובל עדיין לא היה מאובחן עם אספרגר, ורק בכיתות' ו־ז' החל תהליך אבחון על ידי פסיכיאטרית ופסיכולוג קליני.
"עד האבחנה לא ידענו מה יש לו, חוץ מעיכוב בהתפתחות הדיבור", אומר גבי, "אבל ברגע שהיה אבחון וקיבלנו סט של כלים להתמודדות, המצב התהפך לטובה. התיכון ליד האוניברסיטה מחבק את יובל מכל הכיוונים ומספק תמיכה אדירה, פסיכולגית ולימודית. הוא מחובר מצוין חברתית, וכשחזר ללמוד ולעשות את מבחני המתכונת, הוא נתן בראש בגדול עם 96 באנגלית 5 יחידות ו־80 במתמטיקה 4 יחידות".
החוזקות של יובל הן תכנות מחשבים, עיצוב גרפי ואנימציה, ואביו חושב שהוא יהיה פנומן בניהול מערכות מידע ובניהול בסיסי נתונים. "יובל הוא מנהיג יוזם, שיודע גם לתת הנחיות מדויקות", הוא אומר, "והוא אוצר למי שיתברך בו".
יובל היה רוצה להתגייס לצה"ל ולהיות חייל קרבי, אבל הוא מודע למצב. מדיניות צה"ל לגבי מחלימים מסרטן או לגבי מאובחני אספרגר היא ליברלית ומאפשרת גיוס או התנדבות, אבל לא במקרה המשולב של יובל, שהוא גם וגם. למרות המודעות, הוא כן מרגיש כמעט נעלב מהדחייה הזאת ולא רוצה להשלים איתה.
יש לו המון מה לתת, וכדי שנבין את עומק כוונותיו סידרו לו אפילו פגישה עם הרמטכ"ל אביב כוכבי, כדי שיעזור לו להתגייס. כשנפגשנו, שמעתי את גבי, אב חד־הורי, אומר לבנו שהוא צריך להתכונן לפגישה עם מפקד הצבא כדי לשאול את השאלות הנכונות. יובל מקשיב ואומר שברור, אבל מוסיף ש"אם הם לא רוצים אותי בצבא, אז גם אני לא רוצה אותם. לא ארדוף אחריהם". אגוז קשה יובל. הם עוד ירוצו אחריו.
עוד לפני כן, כשהגענו לבא"ח צנחנים אי שם בדרום הארץ, עלינו על ג'יפ קרבי, שהביא אותנו לשטח שבו עמדו מבנים שמדמים כפר עוין ועליהם תרגלו הצנחנים אימון פשיטה, בעזרת כוח של יחידת עוקץ שעובדת עם כלבים. יובל קיבל במתנה חולצת יחידה, הולבש עליו גם אפוד, והוא הצטרף לאחד התרגילים ונראה נועז מתמיד. הוא החליף כמה מילים עם מ"פ הפלח"ן, סרן עומר גאטומה, וזה היה יופי של תרגול "יבש" לקראת הדבר האמיתי - הפגישה עם רב־אלוף כוכבי.
האמת? הסתקרנתי לשמוע מה הלך במאץ'־אפ הזה, כוכבי־דנילוביץ'. הם נפגשו לפני כשבועיים, ועד הפגישה עצמה היה ליובל קשה לדמיין מה יהיה. הרמטכ"ל הציג את עצמו בשמו הפרטי, הם ישבו על הספה בפינת האירוח, וכוכבי ביקש מיובל שיספר על עצמו ועל תחביביו. יובל דיבר על ציור, מחשבים ותכנות, וכוכבי הסביר שהצבא היום הרבה יותר פתוח לכלל האוכלוסיות ושאין הבדל בגישה בין גיוס להתנדבות. הרמטכ"ל ערך למלש"ב סיור בחדר של פורום מטכ"ל ובמעבר ללשכת שר הביטחון, ובקיצור - יובל כבר פז"מניק. תחזית? יגויס!
"משאלות משנות חיים"
עמותת "Make A Wish" היא חלק מארגון בין־לאומי שקיים ב־50 מדינות. הסניף הישראלי הוקם על ידי אבי ודניס בר אהרון בשנת 1996, כשמאז ועד היום הגשימה העמותה יותר מ־5,300 משאלות. דירקטוריון העמותה, בראשות דביר בנדק, פועל כולו בהתנדבות מלאה.
הפגישה של יובל עם כוכבי היא דוגמה מצוינת, שכן "לא מדובר רק במשאלות שמשנות את חייו הפרטיים של הילד, אלא הן נוגעות בחייהם של ילדים נוספים ונותנות להם תקווה שיעבור מסר חשוב - שזו זכות לשרת בצה"ל, גם לילדים במצבים מורכבים", אומרת בן אהרון. "אני מתרגשת בכל פעם מחדש לראות שיש כל כך הרבה אנשים טובים שרוצים לתרום ולעשות טוב עבור הילדים האלה, במיוחד מהיוזמה של דובר צה"ל להירתם להגשמת המשאלות, ואני מודה לכל היחידות שהשתתפו בפרויקט הקסום הזה".
Aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו