בחודש מארס 2018 ימלא יובל לגירוש האחרון של יהודים מפולין. תערוכות וספרים חדשים ומחודשים הם כמה מהאירועים הצפויים לציון התאריך הזה בהיסטוריה היהודית־פולנית. היארצייט הוא רק נדבך משני בפרק חשוב בהיסטוריה הפולנית, הקרוי בשם הכולל "מארס 68'", והוא כולל שורה של מאבקים נגד העריצות, מרד סטודנטים, רדיפה וכליאה של המורדים ובהם גיבורי תנועת "סולידריות", ששחררה לימים את פולין ואת מזרח אירופה מעול הקומוניזם.
תהליכים היסטוריים מתרחשים לא אחת במקביל. מארס 68' הפולני הוא מאי 68' הצרפתי, ועוד כמה אירועים מכוננים באיטליה, בגרמניה, בצ'כיה ואפילו בארה"ב. הפולנים, כרגיל, הקדימו את כל המדינות, וכמו תמיד פגמו אפילו ב"הישג" הזה, בגלל הנדבך היהודי: רדיפת היהודים, מסעות השטנה, הטיהורים.
הכל התחיל ב־9 ביוני 1967, כשנשיא פולין וראש ממשלתה הובהלו למוסקבה לדיון דחוף במשבר במזרח התיכון. זה היה בעיצומה של מלחמת ששת הימים. מוסקבה וגרורותיה הקומוניסטיות הביטו ברוב דאגה בניצחונה של ישראל. ההחלטה בתום הוועידה במוסקבה התקבלה כמעט פה אחד: ניתוק היחסים עם ישראל ותמיכה במדינות ערב. הנמנעת היחידה היתה רומניה; המבצעת היצירתית והאכזרית מכולן היתה פולין.
מייד עם שובם למולדת פתחו הנשיא ולדיסלב גומולקה וראש הממשלה יוזף צירנקביץ' במסע תעמולה "אנטי־ציונית", בסיוע מנגנון עצום של עושי דברם. ההגדרה היתה אמנם "אנטי־ציונית", אך בפועל היה זה גל של אנטישמיות ארסית במיוחד, בנוסח שנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה. בתוך שנה פוטרו מאות יהודים ממשרותיהם באוניברסיטאות, במפעלים ממשלתיים ובעיתונים.
מסעות הטיהור החמירו ב־1968. כ־20 אלף יהודים גורשו - אולי לא גורשו בפועל אלא רק נאלצו להגר מפולין בעקבות גלי השטנה האנטישמיים, מצוידים בתעודת מסע לכיוון אחד. דרכונם נשלל יחד עם אזרחותם. פולין אף פעם לא התנצלה באמת על הפרק העכור הזה בעברה.
"זה היה גל ההגירה המשכיל ביותר שידעה פולין מעולם", כותב ההיסטוריון דריוש סטולה, כיום מנהל המוזיאון לתולדות יהודי פולין. "אלפי אנשים מחוגי האינטליגנציה, מדענים מעולים, אמנים וסופרים בולטים עזבו את המדינה" ("המסע האנטי־ציוני בפולין 1968-1967" מאת סטולה).
סטולה מדגיש כי אחד הנזקים המתמשכים של מסע הטיהור ב־1968-1967 היה דימויה של פולין בעיני העולם כמדינה אנטישמית חשוכת מרפא, "דימוי שהפולנים וממשלתם נאלצים להתמודד איתו שוב ושוב גם היום".
כשדריוש סטולה כתב "היום" הוא התכוון לשנת 2000, כשמחקרו החשוב ראה אור. פולין היתה אז בעיצומו של חשבון נפש נועז עם התפקיד שמילאה בהיסטוריה, בייחוד בנוגע ליחסה אל היהודים. באותה שנה הופיע "שכנים", ספרו מסעיר הרוחות של החוקר יאן גרוס, שפתח דיון ציבורי נוקב - לפחות בקהילה אינטלקטואלית מסוימת של פולנים הגונים.
היום - 2018 - מצויה פולין בעיצומו של גל שטנה חדש והכחשת פשעים שמנהיגיה כבר הודו בהם בעבר, וחלקם אף ביקשו עבורם סליחה (הנשיא אלכסנדר קוושנייבסקי ב־2001 על הפשע בידוובנה והנשיא ברוניסלב קומורובסקי, יותר מפעם). לפולנים רבים נמאסה "מדיניות הבושה". מערכת הבחירות האחרונה, ב־2015, הוכרעה במידה לא מועטה בשאלת מדיניות הזיכרון הלאומי. זו היתה השאלה הראשונה והמרכזית שעמדה על הפרק בעימות בין קומורובסקי, הנשיא לשעבר, לבין אנדז'יי דודה, המועמד לנשיאות.
מי בתפקיד החפרפרת?
דודה גבר על יריבו. הוא האשים את קומורובסקי בסיוע לפגיעה בשמה הטוב של פולין במקום ההגנה עליו. "מדיניות הבושה", כפי שקוראים חוגים ימניים בפולין לעימות אמיתי עם העבר, הובסה באורח אנוש.
זה כיוון התנועה העכשווי בפולין: מתקדמים לאחור. שוב מסעות שטנה, איומים וארסנל אינסופי של הכפשות ציבוריות, הכולל האשמות שטרם נשמעו בעבר, כולל הכללת היהודים כפושעים.
השלטון הימני מנסה לקדם את דימויה של פולין האצילית, מצילת היהודים, להבליט את חלקם של מצילי היהודים בנרטיב הלאומי. לא תמיד זה היה כך. היו זמנים - לא בטוח שכבר חלפו - שהצלת יהודי היתה מעשה בגידה, טוען עיתונאי פולני ימני־לייט. מה איתך, הוא מסתכל עלי כמעט ברחמים: "איזו מין גבורה זו להציל יהודי? גיבורים הם חיילי ארמיה קריובה (צבא המחתרת הימנית) ו־ONR, הגייסות המשוריינים הרדיקליים (הפלג הפשיסטי של הימין הקיצוני)!"
איני יודעת כמה פולנים סירבו לקבל תואר של חסידי אומות העולם, או אפילו לספר למישהו שהצילו יהודי בזמן המלחמה. יש בפולין מצילי יהודים בארון. הם פוחדים לצאת לאור כדי שלא יבולע להם.
ייתכן שיאן גרוס היה כותב מחקר על מצילי יהודים. אך עוד לפני שחקר את הנושא ביסודיות נתקל בביוגרפיה של מרסל רייך־רניצקי, אפיפיור הספרות הגרמנית. רניצקי הגדיר את עצמו כחצי פולני, כחצי גרמני וכ"מאה אחוז יהודי". בתקופת מלחמת העולם השנייה הסתתר עם אשתו אצל משפחה פולנית דלת אמצעים. בתום המלחמה, שאל רניצקי את אב המשפחה מה יוכל לעשות למענו כדי לגמול לו. הפולני הסתכל בו ארוכות ואמר: רק זאת - לעולם, אבל לעולם, אל תספר לאיש שהצלתי אותך. אני מכיר את הפולנים, הם לא יסלחו לי על זה. כך גם יאן גרוס: במקום להלל את המצילים, הוא הוציא לאור את הפושעים.
גרוס ממלא את תפקיד החפרפרת שמזכיר צ'סלב מילוש בשירו "פולני מסכן מסתכל בגטו", שנכתב בעיצומה של המלחמה, קצת לפני החורבן. החפרפרת רואה הכל. המשורר מזהיר את הפולני שלא יימנה עם הרוצחים.
כמה מנציגי ממשלת ישראל מוחים עכשיו, לא כולם באותה תבונה. אבל הם מגיבים. ב־1968 איש בממשלת ישראל לא מחה. באיטליה התפרסמה עצומה של אנשי רוח, בראשות פרימו לוי, נגד מסע האנטישמיות הפולני. כמה פולנים העזו למחות ואפילו לכתוב על כך. והיו כמה פולנים טובים שליוו את המגורשים היהודים לתחנות הרכבת ולנמלי הים, שמהם נסעו לבלי שוב. כדאי לצפות בהקשר זה בסרטה התיעודי של העיתונאית והיוצרת תרזה טורנסקה, "תחנת גדנסק".
הדיון הצפוי בחודש הבא באירועי מארס 68' לא יכול להיות מנותק מפשעי ההכפשה וההשכחה הנוכחיים, מאלה שהיו לפניהם, ומאלה שיגיעו אחריהם.
*מירי פז היא מתרגמת, מחברת הספר "החשבון הפולני - עימות עם זיכרון", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (קו אדום)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו