"נפשו של דורון הלכה הרבה לפני גופו"

את דורון דיסקין הכרתי בארוחות משפחתיות, אביה של גיסתי, שילא. איש נחמד, שקט, ממעט לחייך. ידעתי בקווים כלליים שבצבא הוא היה קצין בשריון, ושנפצע במלחמת יום הכיפורים. כשהפסיק להגיע לאירועים הסבירו שהוא סובל מכאבים מאותה פציעה ישנה, כאב שרק הלך והחמיר. בשנה שעברה, ב־24 בפברואר, כמעט בן 73, הודיעו שדורון שם קץ לחייו.

כחודש וחצי לאחר מכן, בטקס יום הזיכרון בבית הספר לחינוך מיוחד שבו גיסתי משמשת סגנית מנהלת, היא עלתה לבמה וקראה דברים שכתבה על אביה כשעוד היה בחיים: "יש לי אבא אחד שאני מכירה, אבל מספרים על אבא אחר מלפני המלחמה. יש לי אבא כועס, שכואב לו כל הזמן, אבל אמרו לי שפעם הוא היה שמח וחייכן. יש לי אבא שלא רואה שאני כאן, שיש לו ילדה. אמרו לי לסלוח, כי הוא לא אשם, זו רק אשמת המלחמה, או המדינה.

"כשאבא שלי חזר מהעבודה אז, לא היתה בבית שמחה. כשאבא שלי חזר מהעבודה היה פחד מכל תזוזה. אסור היה להרגיז אותו, הוא היה עצבני מהמלחמה. כשאבא שלי חזר מהעבודה, רציתי שיחייך אלי, רציתי שיראה שאני קיימת ושאני ילדה טובה, אבל את החלל מילאו רק כעס וצעקה. ואני בסך הכל ילדה, אז כעסתי, כי לכל ילדה מגיע אבא שיראה אותה. השנים עברו והייתי כבר בוגרת וגדולה, למרות שבלב נשארתי אותה ילדה. הבנתי שאבא שלי לא התכוון לרע, הוא נפצע בגוף ובלב במלחמה". לפני שירדה מהבמה שילא אמרה לנוכחים: "סיפורו של אבי הוא אולי סיפור אישי שלי ושל משפחתי, אבל הוא לא רק, הוא של כולנו".

"אבא לא דיבר איתי על המלחמה, וכששאלתי היה עונה 'מה זה מעניין אותך?'", סיפרה לי שילא דיסקין השבוע כששוחחנו. "היתה אווירה מאוד כבדה בבית, במיוחד ביום כיפור ובימי הזיכרון. שתיקה רועמת, דברים שלא מדברים עליהם. בשנה שעברה, דווקא ביום הזיכרון, לפתע חשתי הקלה, כאילו קיבלתי חותמת שגם אני שייכת למשפחת השכול. אבי הוא חלל מלחמת יום הכיפורים, מישהו שנפשו הלכה הרבה לפני גופו".

"מחלימים וישר שבים למערכה"

דורון הוא אחיו הגדול של יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, בנם של אברהם ושולמית, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר בגיל 96. משפחה שבה לא היתה אפשרות אחרת, חוץ מלתרום ולהילחם למען מדינה שנלחמת על קיומה.

האב, אברהם, מצא את עצמו כבר בגיל 17 מתנדב לחיל האוויר הבריטי, במלחמת העולם השנייה. "אבינו שירת בכוחות הקרקע, שהכשירו מסלולי נחיתה במדבר המערבי למטוסי חיל האוויר הבריטי", מספר יובל. "הוא נפצע קשה במהלך הפצצה של האיטלקים, היה מאושפז באלכסנדריה ואחרי זה עבר לארץ ישראל. כשהחלים הוא חזר להשתתף בכיבוש איטליה. אז לא היו מפונקים. מחלימים וישר שבים למערכה. אני לא זוכר חינוך מיליטריסטי בבית, אבל האתוס היה באוויר. אבי לא היה דמות צבאית, הוא היה גיבור בעל כורחו. אני זוכר שכילד הייתי רואה אותו בלי חולצה, והיתה לו צלקת ענקית על הגב מאותה פציעה. זה מצד אחד הגעיל אותי ומצד שני עורר בי הערצה".

דורון נולד בקיץ 1948 והעביר את רוב ילדותו ונעוריו בגבעתיים, גדול מאחיו כמעט בשמונה שנים. יובל ראה אח בכור קשוח, שבגיל 18 התגייס לכוחות השריון, נהפך שם לקצין. זה היה בשנת 1966, ועד למלחמת יום הכיפורים הבכור לבית דיסקין עבר את ששת הימים ואת מלחמת ההתשה. "הייתי מסתכל עליו בהערצה. בכל זאת, הוא היה אחי הלוחם שהשתתף במלחמה הזו וההיא, והשיא היה מלחמת יום הכיפורים, שפספסתי בכמה חודשים, כי הייתי אז בכיתה י"ב", יובל מספר. "דמותו היא מהדברים שהכי השפיעו עלי בתחילת דרכי הביטחונית".

דורון לא שיתף אז את אחיו הצעיר בחוויותיו מהצבא. בכל זאת היה ביניהם הפרש גילים. אבל מתברר שפעולת כראמה, במארס 1968, החלה לטעת בליבו ספקות לגבי הנהגת המדינה ויכולותיה לנווט, ודאי שאחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים.

באותה פשיטה על מפקדת פת"ח בכפר הירדני שבדרום הבקעה מצאו את מותם 30 חיילי צה"ל. דורון, שהחל לכתוב את קורות חייו כשנתיים לפני מותו, סיפר על אותה לחימה מסויטת. "אף אחד בפיקוד העליון, שטוף השתן, לא הפנים ולא הבין שזה המבוא או הרמז למלחמת יום הכיפורים, שעתידה לבוא בסוף 1973! כולם המשיכו להסתובב כאילו סיימנו אתמול את מלחמת ששת הימים".

"מישהו צעק בקשר 'דיסקין נפגע'"

מספרים שדורון כבר אז לא היה בחור פשוט. תמיד נלחם על עקרונותיו, אבל הוא היה חברותי ואהוד. לא פעם היה בא לראות כמה מחבריו שרקדו בלהקת המחול של גבעתיים, אחד מהם היה אבי רויז, בן גילו, שאף הוא היה קצין בחיל השריון.

בקיץ 1968, בזמן מלחמת ההתשה, הזחל"ם של רויז עלה על מוקש בתעלת סואץ, הוא נפצע קשה ואושפז בבית החולים בבאר שבע. דורון הגיע מדי פעם לבקרו ופגש ליד מיטתו את בתיה בת ה־17, חברתו של הפצוע, שרקדה גם היא בלהקה.

"אבי היה מתעורר וצועק 'אנחנו נתחתן'", בתיה נזכרת. "הרופאים אמרו 'אל תשימי לב, את לא תתחתני איתו, הוא כבר לא יהיה מה שהיה, ואת בחורה צעירה'. זה קומם אותי, מי אתם שתחליטו? אבל אחרי חודשיים הבחור אכן נפטר. היתה לוויה, ולא רציתי שאף אחד יבוא. דורון בכל זאת הגיע, והצעתי 'בוא נלך לסרט'. אמר 'מה יגידו?' - אמרתי שלא אכפת לי".

בתיה סיימה לימודים ולא התגייסה. היא היתה בת יחידה, ובאותו מחזור לא גייסו את כולן. היא ניצלה את הזמן הפנוי, טסה לארה"ב, וכשחזרה אחרי כמה חודשים פגשה שוב את דורון. "לא היה בינינו משהו", היא מספרת. "הוא תמיד היה בחבר'ה, הצטייר כמישהו שניתן לסמוך עליו, אחד שלא שם על אף אחד. היתה איזו עוצמה באישיותו, ואני זוכרת שאמרתי 'יהיו לי חיים כיפיים עם אחד כזה'. הייתי בת 18 וקצת. ירדנו לחוף, ליד בית האופרה הישן, ושאלתי 'רוצה להתחתן?' הוא כמעט התעלף. התחתנו כשהייתי בת 19, קרן הבת הבכורה נולדה שנה אחרי. לא יודעת למה כל כך בער לי, אבל אז היו מתחתנים מייד אחרי הצבא, קונים בית ועושים ילדים".

הזוג דיסקין התחתן בחודש פברואר 1970 וקנה דירה קטנה בפתח תקווה. דורון סיים אז את לימודיו כהנדסאי, ובאוקטובר 1973 בתיה כבר היתה עם ילדה קטנה ובחודש השמיני להיריון. "דורון מאוד אהב את הצבא, והיה מוכן לתת את נשמתו מבלי להתווכח", בתיה מספרת. "כבר בשישי, יום לפני פרוץ המלחמה, הוא החל לשמוע מטוסים באוויר והיה משוכנע שקורה משהו. הוא התחיל להסתובב חסר שקט ואמר 'אני נוסע לנפח'. אמרתי לו 'אתה לא הולך לשום מקום, רק אם יקראו - תלך'. לא היה שמח ממנו לצאת לקרב. הוא הרגיש שהמדינה קוראת לו, ואמר 'רואה שצדקתי?' היה כל כך נאיבי".

כשדורון המילואימניק ואנשי גדוד 39 הגיעו עם פרוץ הקרבות למחסני החירום במחנה ירדן, הם מצאו טנקים לא מוכנים. כדי לא לבזבז זמן, חלילה, הם מייד אלתרו ויצאו לשטח. חטיבה 188, שאליה הגדוד היה אמור להצטרף, נכתשה, אז הם ביקשו לחבור לחטיבה 4, כדי לדחוק את הסורים בחזרה מהמובלעת שנכבשה ברמת הגולן.

בשעות אחר הצהריים של 9 באוקטובר הטנק של דורון ספג הפגזה קשה. "קשה לי לתאר את כמות הארטילריה שירדה, ולמעשה רוב הנפגעים היו מפגיעות ישירות בטנקים או לידם", דורון כתב לאחיו יובל כמה חודשים לפני מותו. "חטפתי פגיעה ישירה, כנראה ממרגמה, ממש על כוונת התותחן. אני זוכר שנפלתי פנימה, כשכל הציוד האופטי החיצוני של כיפת המפקד התרסק. כשחזרה אלי ההכרה הבנתי שמשהו בלסת שלי לא מתפקד. התותחן נכנס להלם וצרח 'תראה מה קרה לך!' אני זוכר שמישהו צעק בקשר 'דיסקין נפגע'".

"כמה חודשים לפני שהתאבד אמרתי שאנסה לדובבו", יובל מספר. "אמרתי 'תן את הנקודה המדויקת שבה נפצעת ברמת הגולן'. הוא שרטט נקודה לא רחוק ממושב יונתן. לא אמרתי כלום, ובשבת בבוקר נסעתי לבד לרמה, איתרתי את המקום ודיברנו. מאוד רציתי שיספר על מה שהיה במלחמה. הגדוד שלהם אולי היה גדוד המילואים הראשון שהגיע לרמה, ובמקרה, מבלי שהתכוונו, הם נתקלו בטנקים סוריים. שם גם הבנתי כמה הלחימה היתה קשה, וכמה דורון, שהיה בחוד הגדוד, חטף. הוא אמר שהתחושה היתה שזה רק עניין של זמן עד שייפגע, ואחרי שנפצע והתאושש הבין שאף אחד לא יבוא לחלץ אותו. הוא החל ללכת, ובמקרה נתקל בחניך לשעבר שפינה אותו. זה סיפור קשה. אם אתה מסתכל על הדור של דורון, זה שעבר את המלחמה, כמעט כולם שם יצאו מצולקים".

באת לבקרו בבית החולים?

"עבדתי אז בהתנדבות בתל השומר, בהובלת פצועים מהמסוקים לחדרי המיון, וראיתי המון מחזות קשים. אחרי חמישה ימים קיבלנו הודעה שדורון נפצע ושהוא מאושפז בביה"ח פוריה. נסענו לבקר, וכשנכנסנו לחדר אני זוכר שהוא התיישב על המיטה והיה חבוש בכל הפנים. היו לו תלתלים, והם עוד היו מכוסים בדם. כל השיער נראה כמו קסדה של שריונר. הוא לא יכול היה לדבר. אני לא בחור צמחוני, ראיתי ועברתי דברים קשים בחיי, אבל כשזה אחיך - זה משהו אחר. אני זוכר שקפאתי ולא יכולתי להזיז ידיים ורגליים, ואז הוא מלמל משהו בין הלסתות הקשורות, בגלל הפציעה, סימן לי להתקרב וחיבק אותי. זה היה שוק".

"רציתי שתדעי שיש לי רגליים"

בתיה זוכרת איך בימים הראשונים מתנדבים העבירו לה ד"שים מבעלה שבחזית, עד שהגיעה שיחת טלפון מבית החולים. "הם אמרו 'אנחנו רוצים לומר לך שדורון בסדר, הוא נפצע קצת ומוסר שתבואי לבקרו'", היא נזכרת. "שאלתי למה הוא לא מדבר איתי, והרופא אמר 'הוא נפגע בלסת, אבל הוא בסדר, הוא ביקש שתביאי נעלי בית כשאת מגיעה'. כשביקרתי אותו המראה היה קשה. כל הלסת היתה מפורקת, ושאלתי 'למה דאגת לנעלי הבית, הרי אתה לא יכול לזוז?' הוא ענה 'רציתי שתדעי שיש לי רגליים'. כנראה הוא זכר את הפציעה של אבי, שהיה החבר שלי, ולא רצה שאדאג. הוא סיפר מה קרה לו, ואיך הבין שאם הוא רוצה לחיות הוא חייב לדאוג לפנות את עצמו. שאלתי איך היה לו כוח, והוא ענה 'כל הזמן ראיתי מול עיניי את קרן הקטנה, ואותך עם הבטן ההריונית. לא יכולתי להשאיר אתכן לבד'".

הרופא המנתח עשה עבודה מצוינת בשחזור הלסת. חוץ מחתך קטן בסנטר ואחד מאחורי האוזן - לא נשארו סימנים מפלילים. בכלל, ביחס לפצועים קשה ולהמוני המתים, מצבו של דורון לא נראה רע. "אם היית שואל, הוא היה מוגדר פצוע בינוני", אומר יובל. "מצד שני, הוא ספג כל כך הרבה רסיסים בגוף, חלק גדול אלה זכוכיות מהאמצעים האופטיים של הטנק. לאורך השנים, כולל באחרונות, היו יוצאים לו רסיסים מכל מיני מקומות בגוף. זה ישב לו על מערכת העצבים וגרם לו לדלקות".

דורון חזר מהמלחמה כשהוא כועס על הנהגת המדינה ועל ראשי הצבא. כשמישהו בוועדה הרפואית העלה סברה שאולי הוא מתחזה, מאחר שפצעיו לא נראים כל כך חמורים, הוא הפך שולחן, כך סיפרו, ואמר לנוכחים שהוא מוותר על כל הזכויות שמגיעות לו כפצוע.

"אחי לא היה איש קל", יובל מודה. "הוא היה צנוע, חכם, ידען, אבל לא מתפשר על האמת שלו, ולא משנה מה יהיה. לא ידע לוותר. אם נפסלת בעיניו, אז אתה פסול. ככה הוא חי, וככה הוא האמין שצריך לחיות".

כמי שהיה לו כעס על הנהגת המדינה, הממסד, מה הוא אמר כשהתמנית לראש השב"כ?

"אף פעם לא היו בינינו עימותים. הוא גם לא תפס אותי אף פעם כאיש ממסד, כי דורון ידע שהיינו דומים לאבא ולאמא, פינו וליבנו שווים. גם בשב"כ לא ליקקתי לאף אחד, ולא ניסיתי לייפות דברים, ובגלל זה כמעט סיימתי כמה פעמים את הקריירה. דורון ידע שאני שומר על האמת שלי".

"הוא ידע להתל באחרים"

בתיה היתה אז אישה צעירה, אם לקרן ולנמרוד, שנולד ממש אחרי המלחמה. היא בהתחלה לא הבינה שמשדה הקרב חזר בחור אחר, ולא מי ששלחה. "כשאתה עומד מול המוות, הכל משתנה. הוא פתאום אמר 'אני רוצה לגדל פלפלים בעין יהב'. אמרתי לו שאני לא הולכת לשום מקום. אחרי זה הגיע בן משפחה מקיבוץ גבעת חיים מאוחד והציע 'בואו לנסות אצלנו בקיבוץ'. שוב אמרתי שאני לא הולכת. הוא ביקש שבכל זאת נבוא לראות.

"הלכנו, וראיתי ניצוץ חיים אצל דורון. אמרתי שאם זה יעזור, נלך לשנה. נשארנו 27 שנים. רק שהוא היה אחר, מכונס, כותב כל הזמן. הוא כתב כי כעס ורצה שהאשמים במחדל יקבלו אחריות. הוא גדל בבית שבו הצבא והמדינה קודמים לכל, ופתאום ב'זבנג' הבין שזה לא ככה, שכל אחד דואג לתחת שלו. לכן הנפילה שלו היתה הרבה יותר קיצונית".

קרן ונמרוד, ילדיהם של דורון ובתיה, גדלו בבית הילדים של הקיבוץ, מה שהרחיק אותם מהאווירה הקשה שחדרה לא פעם לבית. "לא ראיתי את זה", נמרוד מספר. "אבי אמנם צעק והתעצבן, ולא הבין שיש לי דיסלקציה. הוא היה משתגע ואומר 'אתה עצלן'. או שבילדות הייתי רוצה לשחק, והוא היה אומר 'מה פתאום? עכשיו עובדים'. כילד הייתי כועס, כי כשכולם שיחקו כדורגל עמדתי עם מקדחה ופטישון. מצד שני - היום אני עושה הכל. השילוב האולטימטיבי מבחינתו היה שאתה צריך לדעת לעשות הכל לבד, ואם לא - אתה כלום. בגדול החוויה שלי היא של אבא תומך שנמצא בשבילי, והיו לי השוואות. בקיבוץ היו לא מעט ילדים שהוריהם לא ראו אותם. 'יש בית ילדים, תעזוב אותי בשקט'. אני לא הייתי כזה".

שילא, לעומת אחיה הגדולים, כבר גדלה בבית. היא מגיל קטן הבינה שמשהו לא בסדר, והיום היא יודעת לאבחן מה עבר על אביה. "אני לחלוטין חושבת שהוא סבל מפוסט־טראומה, והוא ידע להתל באחרים", היא אומרת. "הוא הלך לאיזה פסיכולוג שמתמחה בתחום. הפסיכולוג בדק ואמר שאבא שלי בסדר, אבל לכולנו היה ברור שלא. הוא היה בן אדם כועס ועצבני. כילדה הייתי שומעת את הדלת נפתחת והנשימה היתה נעצרת, כי לא ידעתי איך הוא ייכנס ומה יהיה. אלה היו בעיקר התקפי זעם. מי שהסביר לי היו סבא וסבתא, הוריה של אמי, שאמרו שהוא השתנה בגלל הפציעה, ושלא אכעס ושאדע שהוא אוהב אותי. היה לו שילוב של כאבים פיזיים ונפשיים".

התאונה שהעירה שדים

מה שהחזיק את דורון במשך השנים היה העבודה בחברת אורד, שמתמחה במערכות שליטה ובקרה. הוא היה יוצא מוקדם מהבית כדי לא לעמוד בפקקים, חוזר בצהריים והולך לישון מוקדם. היו שנים שהוא אפילו עשה מילואים, כולל במלחמת לבנון הראשונה. העבודה והלחץ הסיחו את דעתו מאותה פציעה ארורה.

"היתה לי עבודה במסגרת התואר השני, והייתי צריכה לכתוב על מומחיות. לקחתי אותו כמומחה, כי הוא באמת היה מומחה בתחומו", שילא נזכרת. "הוא סיפר שכילד היה יושב ומפרק כל מיני מוצרי חשמל ומרכיב ברגים. היו לו אהבה ותשוקה לעשייה, כישרון שהחזיק אותו. יש לי כל מיני רגעי פנינים איתו שאני נוצרת. למשל, כשהוא עבד בגינה זה הרגיע אותו, ואז הייתי מתקרבת. לעומת זאת, ידעתי להנמיך ולהיעלם כשהוא הרגיש רע".

בסוף שנות ה־90, בעקבות האכזבה של דורון מהחיים בקיבוץ, בגלל הערכים שהשתנו וחלוקת הנטל, עברה המשפחה להתגורר בחדרה. בית פרטי, גינה נפלאה שדורון טיפח. אבל לפני כעשור שוב התהפכו חייו, כאשר התנגש במכוניתו במשאית שעצרה בפתאומיות בגלל סוס שהשתולל על הכביש, במבואות חדרה. הוא לא נפגע קשה, אבל משהו רע כנראה השתחרר ועורר בו שדים רדומים.

"בשנה אחת הוא עבר ארבעה ניתוחים שלא קשורים אחד לשני", בתיה מספרת. "המצב נהיה יותר גרוע. החלה הידרדרות. הלכנו לטיפול במרפאת כאב, והרופא קלט שדורון הוא לא מהמתבכיינים. הוא ביקש שיספר לו הכל מרגע הפציעה, ולקח אותו תחת חסותו. יום אחד הוא ביקש ממנו שיעשה בדיקת MRI. ביום שקיבלנו את התשובות, הרופא התקשר ואמר 'עכשיו את לוקחת אותו דחוף לנוירוכירורג, כי הוא יכול להיות משותק בתוך שעות'".

דורון שוב עבר ניתוח, ששוב לא עזר. "ניסינו הכל", יובל מספר. "לקחנו אותו לטובי הרופאים, למרפאות כאב, לאורתופדים, לנוירוכירורגים. לקחנו אותו אפילו לאיזו קוסמת בחיפה בעלת ידי קסם, כי אחי היה קצת מיסטיקן והאמין. אמרתי 'אם הוא מאמין, אולי זה יעזור'. מה שעשיתי זה עוד כלום לעומת מה שבתיה והילדים עשו בשבילו. עד היום יש לי רגשות אשם שלא עשיתי מספיק, כי זה אחי, וקשה לי לקבל שככה הוא סיים את חייו".

כששום דבר לא עזר, החלו לטפל בו באמצעות חומרים כבדים כדי להקל את הכאב הבלתי נסבל. "זה התחיל ממורפיום, וכשזה לא עבד עברו למתדון", מספר נמרוד. "היו תקופות שהוא קיבל מתדון בכמויות מטורפות, וזה כמו הרואין רפואי. כמויות של מכור. אתה מדבר עם אנשי מקצוע, והם אומרים 'זה לא נורמלי, בן אדם לא יכול לעבור את זה בלי לצאת עם צלקות'. לי הוא היה דמות אב מהצבא, הגיבור המחוספס, ואז אתה רואה אותו מתפורר מול העיניים".

דורון הבין שהוא מתמכר לחומר, וביקש מהרופאה שטיפלה בו להיגמל כמה שיותר מהר. הוא עשה זאת לבד. "הגמילה היתה מזעזעת", שילא מספרת. "בבית, ללא שום ליווי. הייתי מתקשרת לכל מקום כדי לקבל עזרה, ואין מענה לאנשים שהם לא נרקומנים. ישבנו לידו במהלך הגמילה, בעיקר אני ואחותי, כי אמא שלי יצאה מהבית. היא לא היתה יכולה לראות את זה".

"לא משוגע, פשוט סובל"

דורון כבר לא יכול היה לשאת את החיים האלה, את העול שהוא מפיל על משפחתו. הוא השאיר מכתב התאבדות וביקש לסיים את חייו. "אני הייתי האיש הרע, כי ברגע שהחל לדבר, באותו יום לקחתי את האקדח שלו והפקדתי במשטרה", נמרוד מספר. "שנים הוא האשים אותי שלא נתתי לו ללכת בכבוד, ושהוא צריך לסבול בגללי. אבל לא יכולתי לשבת מהצד ולהגיד 'הנה האקדח, הנה הכדור, תעשה מה שבא לך'".

בתיה קראה ליובל שינסה לסייע לה עם אחיו. "הזעיקו אותי, ולא הייתי ממש מודע למצבו הקשה של דורון", הוא מספר. "ראיתי אותו - ופשוט התפרקתי. הוא היה שבר כלי. שכנענו אותו שניקח אותו לטיפול פסיכיאטרי בבית החולים לבריאות הנפש בפרדסיה, והיינו איתו שם 24 שעות ביממה, כמעט עשרה ימים".

לא מעט פגישות עם אנשי מקצוע היו לדורון בשנותיו האחרונות. אחת הפסיכיאטריות אמרה לבתיה "הוא לא משוגע, הוא פשוט סובל. אני לא יודעת איך הוא חי ככה, לא יודעת איך אפשר לעזור לו".

דורון השאיר עוד מכתב התאבדות, וניסה שוב לשים קץ לחייו. "באתי הביתה ולא ראיתי אותו. נכנסתי לג'קוזי למעלה, והיה לידו בקבוק קוניאק. הוא חתך את הוורידים. היה דם, אבל לא בכמויות היסטריות. שאלתי 'מה אתה עושה?' הוא אמר 'אני רוצה למות, אל תקראי לאף אחד'. התקשרתי למד"א, והוא עוד צעק ברקע 'לא אתן שיפנו אותי'. בתוך שנייה כל הרחוב נראה כאילו יש אירוע חבלני. משטרה, זק"א, מד"א".

בתיה היא טיפוס שונה לחלוטין מדורון. פתוחה, חברותית, ישירה. התלאות שעברה בדרך כלל לא נראו על פניה. "הוא ניסה כמה פעמים להתאבד", היא סיפרה כשישבנו בשבוע שעבר בביתה. "הייתי כבר מצלצלת לרופא 'מצאתי את דורון במיטה עם בקבוק, מה לעשות?' הוא היה אומר 'תבדקי דופק', וזה היה כמו לפרוטוקול. הוא היה אומר שייקח יומיים-שלושה והוא יתאושש. כבר לא ידעתי אם שיקול הדעת שלי נכון, וכל הזמן דורון שאל 'למה את לא נותנת לי ללכת?'

"זו היתה תקופה קשה, כי כאב לו והוא הסתגר ולא הסכים שאף אחד יבוא. כל רעש קטן עצבן אותו, והכל היה הפוך על הפוך. הוא לא רצה את רכב הספורטאז' שלנו, אז החלפנו לפיקנטו. הוא לא נסע איתה פעם אחת, והמכונית עמדה חצי שנה בניילונים. הוא אמר 'תמכרי, אני לא נוסע יותר'. ראית שהבן אדם דועך מיום ליום".

"צריך לדעת לשחרר"

המשפחה הבינה שהסוף קרב. גם נאמר לה שמי שרוצה להתאבד בסוף יעשה זאת, אפילו אם החדר יהיה ריק. ניסו לברר לגבי המתת חסד בשווייץ, אבל הוסבר שאב המשפחה לא עומד בקריטריונים, ושמבחינתם הוא אפילו לא קרוב לחולה סופני.

"זה נורא עצוב, אבל אף אחד לא מכיר בבעיה שלו", שילא אומרת. "מישהו לא רוצה לקבל יותר טיפול, מרגיש שמיצה הכל, אז מתישהו צריך לדעת לשחררו. גם סבתא שלי, בגיל מופלג, אמרה 'אני כבר לא רוצה יותר', אז היא לאט־לאט הפסיקה לקחת תרופות והלכה בשלווה. נכון, לא הייתי אומרת את זה לבן אדם בן 30, אבל מדובר באחד שכל חייו סבל וניסה והיה מוכן לקבל עזרה. אבא אמר לאמא 'נמאס מכל הקוסמים שאת לוקחת אותי אליהם, די'".

גם בתיה, שבמשך שנים התנדבה במחלקה האונקולוגית בהלל יפה ועבדה עם חולים קשים, הבינה שאין בכוחה להחזיק את האיש שאיתו התחתנה לפני יותר מ־50 שנה. "דורון הבין, כי היה חשוב לי שמישהו יחבק אותי, שיהיה איתי. אתה יודע מי עשה את זה באותם ימים? הכלב", היא מספרת.

"דורון היה שואל 'את בסדר?' כאב לו המצב, ויומיים לפני שנפטר פתאום צלצלו בדלת וזר פרחים ענק הגיע. הוא ידע שאני אוהבת פרחים ואת הצבע הסגול. קראתי את הפתק: 'לבתיק שלי, את כל כך עצובה ואני לא יודע איך לשמח אותך' - וזה שימח אותי.

"לפתע הוא אמר 'את חייבת לשחרר אותי. אני לא רוצה לעשות לך את זה מאחורי הגב. זה לא מגיע לך ולילדים. אני אוהב אתכם'. אמרתי לו 'אני לא יכולה'. הוא אמר 'את חייבת. יהיה קשה, אבל תסתדרי. הייתי עושה אותו דבר בשבילך'. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אבל אמרתי 'צודק'. הוא שאל 'מסכימה?' עניתי שכן. הוא אמר לי 'תשמרי על הילדים, תזמיני אותם שייפרדו ממני ותזכרי שאני איתך'. היית צריך לראות - כל כתמי הסבל שהיו על פניו נעלמו, הבן אדם נהיה אור. ככה בחרתי לזכור אותו".

קרן, שהיתה אז בביתם, נפרדה מאביה. הרכב של שילא היה מקולקל באותו יום, אז היא ביקשה מאחיה נמרוד שיקפיץ אותה וייכנס גם הוא להיפרד. נמרוד סירב. "אני לא מאמין בדרך הזו. הוא חינך אותי לא לוותר, לא להיות חלש. כל השנים הוא אמר 'אתה יכול'", הוא מסביר. "לא חשבתי שהוא יעשה את זה לעצמו. אמרתי שזו שוב התראת 'זאב, זאב'. לא יכולתי אחרת, כי בנפש שלי, במקום שאני נמצא בו, בלי קשר לאבי או לכל בן אדם אחר, אני לא יכול לראות את עצמי אומר 'קח, סיים את חייך'".

שילא נכנסה לחדרו של אביה. היא היתה מוכנה זמן רב לרגע הזה. "שחררתי אותו באהבה ובשלווה, והרגשתי שבגלל זה יש לו איתי מקום רגוע שלא היה לו עם אף אחד אחר", היא אומרת. "הוא ידע שאני מכבדת את ההחלטה. שחררתי אותו מתוך הבנה שזה לא בן אדם שמדבר ממצוקה רגעית ושמחר יקום אחרת, או אפילו בעוד חודש. זה בן אדם שמדבר כשהוא שקול ועבר כברת דרך, ומרגיש ששום דבר לא יכול לעזור. לקחתי את הכלב, לא לפני שהוא נפרד ממנו. לפני מותו אבי כעס עליו וצעק, והפעם הוא ליטף לו את הראש ואמר 'אני אוהב אותך'. הוא חיבק אותי חזק. יצאתי, ואז חזרתי שוב כדי לחבק, כי היה לי קשה. ידעתי שהוא יעשה את זה".

"הוא סגר את כל הקצוות"

בני משפחתו של דורון לא סיפרו ליובל על כוונת אחיו להתאבד, מפני שכיבדו את בקשת האב לסיים את חייו בשקט, ומבלי שאף אחד ינסה להניאו מההחלטה. "היו לי איתו כמה שיחות שבהן ניסיתי לעורר בו תקווה שאולי נצליח למצוא משהו. אחפש רופא, עוד מומחה", יובל מספר. "ביום שהתאבד הייתי בדרכי מירושלים לתל אביב. נהגתי כשהוא שלח שתי הודעות ווטסאפ, אז לא פתחתי אותן, אבל ראיתי שבאחת מהן היה כתוב 'כרטיס ליל"ך של אמא'. זו עמותה של לחיות ולמות בכבוד. אמרתי 'אוקיי. בעוד חצי שעה אגיע לחניון ואסתכל'.

"כשהחניתי ופתחתי את הווטסאפ, שתי ההודעות כבר נמחקו. חמש דקות אחר כך התקשרו והודיעו שדורון התאבד. אני חושב שלפני שעשה זאת הוא סגר את כל הקצוות. אני מניח שהוא רצה שאזכור שלאמא יש כרטיס כזה, ובגלל שידע שברגע שאראה את ההודעה אבין מה הוא מתכנן ופחד שאנסה לשכנעו - מייד מחק אותן. עד עכשיו אני הולך עם התחושה האיומה: למה לא פתחתי את ההודעה בזמן? אולי הייתי מתקשר אליו? אני יודע שמי שרוצה להתאבד מצליח, אבל עדיין זה מקנן בתוכי. מצד שני, אחרי שהבנתי משילא ומבתיה מה היה ב־24 השעות האחרונות, אני חושב שטוב שלא התקשרתי".

מה עובר עליך מאז?

"היה לי ברור שבסוף זה יקרה, ודווקא אחרי שזה קרה, הכאב והחור שמותו השאיר היו הרבה יותר גדולים משחשבתי. יש הרגשת הקלה שאחי לא סובל יותר, ומצד שני החמצה, כי הוא היה בן 73, לא מבוגר מדי, גיל שאתה עוד יכול ליהנות מהחיים ומהנכדים. זה היה עצוב, וחוץ מזה הוא היה בן אדם מדהים. מבחינתי זה אובדן גדול, כי הוא השפיע עלי המון. כשקברנו עכשיו את אמי דיברתי עליו ועל אבא, כי בעצם קברתי את כל המשפחה הגרעינית שלי".

דורון תכנן את מותו לפרטי פרטים. את חוזק החבל, את הבורג שיורד מהתקרה ואם הוא יוכל לעמוד במשקל הגוף. לפני שאשתו ובתו עזבו את הבית, הוא הציע שייסעו לאילת, שאותה כל כך אהב. הוא ביקש מבתיה שלא תשכח לקחת איתה בגד ים. כעבור שעתיים שילא שלחה מסרון כדי לדעת איך הוא מרגיש. כשהוא לא ענה - היא הבינה.

"היתה הקלה, לצד צער על הסבל שהוא עבר לאורך השנים, ועל העובדה שלא יכולנו לעזור יותר", שילא אומרת. "מאוד כאב שהוא לא יכול היה ללכת בשלווה וברוגע, ושכך היה צריך למצוא את מותו. כאב לי שלא יכולתי להחזיק את ידו וללטף לו את המצח, ושיעצום עיניים בשקט. זה היה מבחינתי הדבר שהייתי רוצה".

דורון ביקש לתרום את גופתו למדע, אבל שם ויתרו, בשל נסיבות המוות ובשל העובדה שמגיפת הקורונה היתה בעיצומה. דורון ביקש שלא תיערך לו לוויה, שלא יהיה קבר ושלא יישבו עליו שבעה. גופתו נשרפה והאפר פוזר במימיו של ים סוף, בחופי אילת, כשברקע נוגן שירו של אושיק לוי "יד קטנה", שנהג לשיר לבתיה.

"את יפה ויופייך פוצע / כמה גבר צריך לכאוב / את יפה ואני כבר יודע / שנולדתי אותך לאהוב".

"הוא לא האמין בדברים האלה, והסכמתי איתו", בתיה אומרת. "הוא אמר שבשבעה ובלוויה מתחילים לספר סיפורים שאם המת היה שומע אותם הוא היה מת מצחוק, וכשהשבעה נגמרת וכל אחד הולך לדרכו - אז מתרסקים. דורון תמיד היה קיצוני".

איך הרגשת בסוף המסע?

"אמרתי למי שמטפל בי עד היום 'אני בכלל לא בטוחה שכעת הייתי מסכימה לשחרר אותו'. לא ידעתי עד כמה אני מחוברת לדורון. זה הזוי, כי אני מרגישה שהלב שלי סדוק, כמו אדמה חרוכה שאין לה מים. מה שעזר לי לשרוד, בין היתר, זה הבודהיזם. אני כבר ארבע שנים בתוך זה. בשורה התחתונה, אומרים שם שאנחנו אחראים למצבנו. עשינו כל מה שאנחנו יכולים. צריכים להרפות, וכשמרפים - גם רמת הסבל אמורה לרדת. בפועל זה לא קרה. עשיתי מה שטוב לו ומה שהייתי רוצה שיעשה לי טוב. לא אני ולא הוא קיבלנו את המציאות. נלחמנו בה, ובמלחמה אין מנצחים. שילמנו מחירים, כל אחד בדרכו. אמרו לי 'מה את נשארת איתו? תעזבי', מה לעזוב? מה, אני אחזיר אותו ליצרן?"

דווקא היום, אחרי שחצתה את גיל 70, בתיה השתנתה. היא עשתה בוק דוגמנות, היא יוצאת לבלות, היא אפילו מתכננת מופע יחיד על חייה. "דורון תמיד צחק ואמר 'אני רוצה שתהיי דוגמנית', אז עשיתי צילומי דוגמנות לגיל השלישי. הלכתי לסוכנות ששלחה לי כל הזמן הצעות וסירבתי, כי אמרתי שזה נראה לי מטומטם. שאלו 'אז בשביל מה עשית?' - בשביל עצמי. כשהיו אומרים לי 'מה את יושבת בבית? תצאי', הייתי מסרבת. לא הייתי בחו"ל יותר מ־20 שנה. שנים לא הלכתי לסרט, כי רציתי להיות איתו. כעת הבנתי איך להתמודד עם חלקי הפאזל, שזו הזדמנות טובה לגלות את עצמי מחדש".

מדיסקין לסעידיאן

מותו של דורון דיסקין שחרר אותו ואת משפחתו מחיים מייסרים, רק שהוא לא מקרה יחיד במדינה מרובת צלקות. יש לא מעט חיילים אמיצים שמסתובבים בינינו, כאלה המחייכים ביום ובוכים בלילה.

"כשהקראתי בבית הספר את מה שכתבתי על אבי, פתאום החלו לבוא אנשים שאמרו שזה גם הסיפור של אביהם", שילא מספרת. "לי אין כעס, ואני לא מטילה את האשמה על המדינה. אני חושבת שאז זו היתה הגישה. ככה גידלו את האנשים, וככה בנו את המדינה. הכעס שלי הוא כלפי מקרים שקורים היום, כמו של איציק סעידיאן. הרי למדו והתגלחו על יותר מדי אירועים כדי שדברים כאלה לא יחזרו. אין סיבה שבן אדם יסבול היום ללא עזרה. זה באמת מחדל".

shishabat@israelhayom.co.il