"אסור לאבד את העבר מטווח הראייה"

בשנות חייו האחרונות הכעיס הסופר הגרמני גינטר גראס רבים ממעריציו. תחילה נאלץ חתן פרס נובל לספרות לחשוף סוד אפל מעברו: השירות הצבאי בשורות הוואפן אס.אס, לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה. זמן מה לאחר מכן, פרסם פואמת ביקורת נגד ישראל, שנתפסה כאנטישמית והפכה אותו, בעיני ממשלת ישראל, ל"אישיות בלתי רצויה". לגראס, המטיף המוסרי של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, היתה בעיה קשה עם מדינת היהודים - בעיה שכיחה בשמאל האירופי, בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים. גראס ביקר את ישראל באובססיביות, וראה בה לאומנית, דתית ולוחמנית. 

והנה לאחרונה, באחד מבתיו של גראס, שהועמד לרשותם של סופרים זוכי מלגה על שם הסופר היהודי־גרמני הנודע אלפרד דבלין ("ברלין, אלכסנדרפלאץ"), סיים הסופר רון סגל את כתיבת ספרו השני, "מוזיקת חתולים". עלילת הספר הדמיונית עוסקת בגורל חתולי מזרח ירושלים, שננטשו על ידי בעליהם הערבים, שהמלחמה הפכה לפליטים. בעל כורחם, הופכים החתולים לחלק מהסכסוך. סגל, 38, בוגר בית הספר לקולנוע "סם שפיגל", מתגורר כעשור בברלין, ועובד כעת על סרטו הראשון (אנימציה), המבוסס על ספרו הקודם, "עדין". 

סגל הגיע לברלין ב־2009, בגל הגירת הצעירים הישראלים הראשוני לבירת גרמניה, טרם סוגיית "הישראלים בברלין" הפכה לנושא בוער בשיח הפוליטי הישראלי. הוא הגיע עם מלגה גרמנית אחרת, לבצע תחקיר בארכיון העדויות המצולמות של ניצולי השואה, שהקים הבמאי הנודע סטיבן שפילברג. התחקיר היווה השראה ל"עדין", העוסק בזיכרונותיו של ניצול שואה.

"באתי לכאן עם משימה ונשארתי, כי מאוד אהבתי את המקום", אומר סגל ל"ישראל השבוע", ומסביר את הסיבות להתאהבותו בברלין: "יש דבר חיצוני ודבר פנימי. החיצוני - זו עיר מאוד ליברלית, שער לגרמניה ולאירופה. מאוד קל להגיע מכאן למקומות אחרים. בישראל, מאחר שאנחנו לא מאוד ידידותיים לשכנים שלנו והם לנו, אי אפשר לנוע בחופשיות. פה - רכבת ואתה בפריז. לי זה נתן שחרור יצירתי. ייתכן שהייתי צריך להתרחק מהמקום שאני מכיר, כדי להרגיש שאני יכול להיות סופר. מאז שהייתי ילד רציתי לחיות בחו"ל. היתה לי משיכה להרפתקאות, לגילוי שפות ותרבויות חדשות. 

 

"לא יכול לשפוט אותו". הסופר גינטר גראס // צילום: אי.אף.פי

 

"הבחירה בברלין לא מקרית. המשפחה שלי באה מכאן. סבתי וסבי מצד אמי ברחו מברלין. כשלמדתי גרמנית, התחלתי לשוחח עם סבתי (היום בת 96) בגרמנית, וגילית מישהי שונה לחלוטין. היא כאילו נשארה בת ה־16, שברחה באוניית מעפילים. השפה והתרבות פתחו בפניי שער לעולם שלה ושל סבי. אני מרגיש כאן די בבית. אבל, זו לא מולדת. אין מולדת ברבים. לאחרונה גם הקמתי פה משפחה עם בת זוג גרמנייה, אז יש לי פה שורשים משלי. זה הבדל מאוד גדול. גרתי כאן שלוש שנים לפני שפגשתי אותה, והיא גרה בארץ שלוש שנים - עשתה דוקטורט ולמדה עברית. נפגשנו בתל אביב וחזרנו הנה יותר בגלל הרצון שלי. היינו גם גרים בשמחה בארץ ואנחנו לא שוללים זאת. כרגע זה נראה יותר נכון להיות פה״. 

 

"היום אני יותר דרוך"

איך היה לכתוב ספר בבית של גינטר גראס?

"בשנות ה־80 הוא גר בוובלספלט, בצפון גרמניה, כפר בן 1,600 תושבים בלבד, קרוב לגבול עם דנמרק. כולם מכירים את כולם. גראס קרא למקום 'בית אלפרד דבלין'. הוא היה מעריץ גדול של הסופר היהודי הנודע, עובדה אמביוולנטית ואירונית. מישהו כגראס, זוכה פרס נובל לספרות ואיש שלום, מודה, רק אחרי שעלו על זה, ששירת בוואפן אס.אס. הוא כנראה לא הרג איש, אבל מדובר על קהילה שלמה שהיתה פעילה בהרג - ועדיין, הסופר האהוב עליו הוא יהודי. אני לא יודע אם גראס נותר נאצי כל חייו. אני לא יכול לשפוט אותו. 

"שמחתי להיות הישראלי הראשון שמתקבל על המלגה הזו. הבית מהמאה ה־19. אני לא יודע אם יש יותר עכבישים או חורים. בית יפהפה, אפור, קשה לחימום. חלקתי אותו עם הסופרת הגרמנייה יוליה וולף ועם המשוררת התוניסאית הגולה, נגט עדוואני. כל אחד קיבל קומה, חדר עבודה וחדר שינה. מאוד מרווח. ישבתי שם ארבעה חודשים. זו מתנה גדולה לכל סופר. מלגות כתיבה, לצערי, כמעט שלא קיימות בארץ. 

"זו היתה תקופת הכתיבה הכי פורייה שהיתה לי. בבוקר יצאתי לרוץ, ישבתי בגינה של גראס וקראתי ספר, נוסף על הביוגרפיה של גראס. התחלתי את היום רק בצהריים, עם כתיבה אינטנסיבית עד הערב. שגרה נהדרת. כתבתי את רוב הספר שם. היתה לי גרסה קודמת שלו, שלא הייתי מרוצה ממנה. זה בהחלט הרגיש כמו ישראלי שחי בברלין. אתה מודע כל הזמן למה שקורה. זו עיר מאוד מנציחה, אבל אתה לא יכול לחיות בעבר, אחרת אינך יכול לחיות. לגור פה ולהיות בבית של גראס זה לשים את העבר מאחוריי, אבל לא מחוץ לשדה הראייה שלי, כדי שיהיה אפשר להסתכל ולפעול קדימה. לא הייתי מחרים את המלגה הזו כי גראס היה מי שהיה".

העבר הוא גם הווה בגרמניה.

"נכון. כשבוצעה שריפת דגלי ישראל בברלין, רצו לראיין אותי על זה ברדיו הגרמני. סירבתי בנימוס. הנחתי שהם רצו לשאול אותי איך ישראלי מרגיש, אך הרבה יותר מעניין היה לשאול את המראיין איך הוא מרגיש. זה קורה ברחובות עירו. מה עושים עם זה? איך מגיבים לזה? זו לא המדינה שלי. אני יודע שהאנטישמיות קיימת פה ומרימה את ראשה. זה לא נעים לי. המדיניות של אנגלה מרקל חוזרת אליה כבומרנג, וזה חבל. לא באשמתה. לו יכולתי להצביע, הייתי מצביע לה. אני חש הזדהות עם ערכיה". 

ועדיין, גרמניה של היום אינה זו שבאת אליה.

"למזלי, לא חוויתי כאן אנטישמיות בגוף ראשון, אבל גרמניה אכן השתנתה. היום אני יותר דרוך, יותר קשוב. לא כי אני פוחד שיתקפו אותי. זה יכול לקרות בכל רגע ובכל מקום, אבל צריך לראות להיכן הרוח נושבת. קח את ההתחזקות של מפלגת 'האלטרנטיבה'. איש לא רוצה לחבור אליהם, אבל חייבים להתחיל להתייחס אליהם, וזו מעין חרב פיפיות: נתעלם מהם - הם יתחזקו; נגיב להם, זה יתרום לנורמליזציה שלהם".

איך אתה מסתדר עם כל הדיון שהתעורר בארץ על "הישראלים בברלין"?

"למה בחרו בשעתו בקוטג' ובמילקי כסמלים של מחאה? קוטג׳ מזוהה עם בית, שמופיע בלוגו שלו, ומילקי זה דבר שגדלנו עליו. אין לו תחליף. מי שבחר במוצרים הללו ניסה להגיד: קשה לגדול בישראל, קשה לגור בישראל. אולי הכוונה היא למצב הכלכלי, אולי למצב הפוליטי. מחאות לוקחים להרבה כיוונים. אני חושב שצריך לומר שהמחירים בארץ מאוד גבוהים. זו לא רק מחאה של דור מפונק, שלא רוצה לעבוד. אבל אי אפשר לבוא ולומר: למה זה לא כמו בברלין. הרי בבוקרשט יותר זול".

אבל בגרמניה התנאים טובים יותר.

"יכול להיות. יש מקצועות ספציפיים שמאוד מעודדים כאן. אני מכיר מוזיקאים שגרמניה היוותה עבורם פתח לקריירה. החלום הישראלי היום הוא אקזיט לסטארט־אפ, שאותו נמכור למרבה במחיר מחו"ל. מישהו בודק את הערכים שלהם? זה לא מאוד שונה לעבור הנה ולרצות לפתח קריירה לכיוונים אחרים. ההגעה הנה נובעת מסיבות שמספרן כמספר הישראלים שכאן".

 

כריכת ספרו של רון סגל, "מוזיקת חתולים"

 

לא נעשה כאן שימוש בתופעה נורמטיבית, הגירתית, לצורך כפיית נורמליזציה של היחסים בין גרמניה וישראל?

"אני יכול להבין איך זה משרת את הגרמנים. נרצה או לא נרצה, גרמניה תיהפך ליותר נורמלית עם הזמן. אנחנו עוד מרגישים את היטלר, הדורות הבאים פחות, עד שהוא יהפוך למעין נפוליאון. הנורמליזציה לא התחילה פה. דוד בן־גוריון הסכים לכספי השילומים לא בגלל שהוא סלח לגרמנים. הוא היה אופורטוניסט וריאליסט ואמר: אנחנו צריכים כסף. צריך את הנורמליזציה ואת ההסתכלות קדימה, אחרת לא היינו יכולים להקים את מדינת ישראל. מצד שני אסור לאבד את העבר מטווח הראייה שלך. זו תמצית האמביוולנטיות הקשה".

 

מי פה החתול הבעייתי?

למה בחרת למקם את "מוזיקת חתולים" דווקא במלחמת ששת הימים?

"זה התחיל מספר של ז'ק דרידה, 'החיה שאני', שעדיין לא תורגם לעברית. הוא מתאר שם סצנה משעשעת: הוא מתרחץ במקלחת, והחתול שלו רואה אותו עירום. פתאום שוטפת אותו בושה. שנייה לאחר מכן, הוא מתבייש מכך שהתבייש בפני החתול. הבושה הזו רודפת אותו כל הספר. החתול הזה נשאר איתי. הוא רואה אותנו כפי שאנחנו. עירומים. רואה את האמת. חשבתי: היכן היה אפשר לשחרר אותו, ואז מלחמת ששת הימים באה לי מאוד מהר. האופוריה שאחרי המלחמה, כולם מסתובבים עם חזה נפוח, לא רואים את מה שיבוא בהמשך, שאנחנו מתמודדים איתו מאז".

למה לא בחרת במלחמה שעברת?

"כי אני חושב שמלחמת ששת הימים זו אם כל המלחמות, שכמעט לא נוגעים בה. פרה קדושה. בשישה ימים שילשנו את גודל המדינה, במלחמה שבה לא רצינו, הראינו לכל העולם שאנחנו ענקים. לכן זו המלחמה להתעסק בה. אם הייתי צריך לכתוב רק על מה שאני מכיר, אני מניח שהייתי הולך למלחמת המפרץ, אבל לא ניתן להעביר באמצעותה את סיפור החתולים שננטשו. חיפשתי לעגן את זה במציאות אלטרנטיבית. עם מעט דמיון והומור תוכל לקבל את הסיפור הזה".

אבל לכתוב על מלחמת ששת הימים דווקא בבית של גינטר גראס, שעבורו ועבור כל השמאל המערבי היוותה נקודת תפנית ביחס לישראל, זה לא דבר כמעט מוזמן?

"גראס היה האחרון שהשפיע עלי בכתיבת הספר. זה היה רק מקום לכתוב בו, והוא לא חלחל לכתיבה".

אתה הופך את החתולים בספר לחתולי נפץ. זה לא עלול לשרת סטיגמות שליליות על חיה זו? 

"הספר הזה לא שונא חתולים, כמו ש'הציפורים' של היצ'קוק לא שנא ציפורים. הוא משתמש בהם ובעוצמה שלהם כדי לומר משהו. לחתולים בספר יש כמה משמעויות. אחד המשפטים החשובים בספר נאמרים בישיבת העירייה על בעיית החתולים. נשאל שם: 'מי הם החתולים הבעייתיים, שלנו או שלהם', והתשובה: 'לא ניתן לדעת, כל החתולים מייללים אותו דבר'". 

בכל אופן אתה מכניס אותם להקשר פוליטי?

"לדבר היום, לנוכח כל הפליטים פה, על הפליטים ממלחמת ששת הימים - זה לא יעניין איש. אז בואו נדבר על החתולים של הפליטים. כמעט לכולם יש חתולים. חתול היא חיה שורדת, שלומדת לעשות דברים כדי לשרוד. חשבתי שיהיה מעניין לדבר על זה ועל איך בגלל חוסר תקשורת, הבעיה הופכת להיות גדולה ממה שהיא למעשה, וזה נגמר לא כל כך טוב". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו