עזה אמנם משכה ביממה האחרונה את עיקר תשומת הלב, אבל העיניים חייבות להתמקד בירושלים: ממנה, ורק ממנה, יוכרע אם הימים הקרובים יובילו אותנו להסלמה או לרגיעה.
זה נכון ביטחונית, וזה נכון מדינית. שתי הזירות האלה קשורות ביניהן, ואולי יותר מתמיד. התגובות הבוטות שנשמעו בפרלמנט בעמאן היו מנותקות מהמציאות בהר הבית, אבל ייצגו את המציאות שעימה מתמודד השלטון בירדן. מבחינתו, לא הר הבית נמצא בסכנה, אלא כיסאו של המלך. לכן הוא שלח את ראש ממשלתו למתקפה פראית (ושקרית), שצריכה להדאיג לא רק משום המלל שנאמר, אלא משום מה שעומד מאחוריו.
קל להתגולל על הדברים, כפי שמיהרו לעשות אתמול לא מעט צייצנים ברשתות החברתיות. אבל אחריות לאומית מחייבת לבחון את האינטרס הישראלי הרחב. ירדן - ושלטונו של המלך בה - עומדים בליבת האינטרס הזה; זה נכון שישראל משלמת עבורו במים ובביטחון (וגם ב"מעמד מיוחד" לירדן בירושלים), אבל מקבלת תמורתו שקט ושיתוף פעולה ביטחוני־מודיעיני בגבולה הארוך ביותר, נטול הגדר, וחשוב מכך - ירדן משמשת חיץ מפני השתלטות איראנית על כלל המרחב הצפון־מזרחי שחוצץ בין ישראל לבינה.
דוברות המשטרה
טוב עשה לכן הדרג המדיני־ביטחוני הבכיר, שהעדיף להביע את מחאותיו על דברי ראש הממשלה הירדני בחדרי חדרים, תוך ניסיון להרגיע את הרוחות. ממהומה קולנית, שתהפוך בוודאי למשבר דיפלומטי, לא יצמח דבר לשום צד; ההפך הוא הנכון: מדינות ערב ייאלצו ליישר קו עם עמאן, כדי להראות שגם הן דואגות להר הבית. במקום השגשוג ביחסים שאנחנו רואים בתקופה האחרונה עם כלל מדינות המפרץ (בגלוי או בחשאי) ועם מצרים, טורקיה ומדינות נוספות, אנחנו עלולים לחזור שנים אחורה - בלי סיבה ממשית.
לקחי השנה שעברה הופנמו
זאת סיטואציה קלאסית שבה נדרש לכבות את האש במטף, ולא בפחית נפט. לכן גם נהגה ישראל בחוכמה כשבחרה לפעול גם בעזה במידתיות. חמאס אמנם שילם את מחיר התגובה כתמיד, בהיותו הריבון ברצועה, אבל כל האינדיקציות מלמדות שהוא לא ידע דבר על הירי, וככל הנראה גם הג'יהאד האסלאמי לא. זה לא משחרר את חמאס מאחריות, אבל רצף המסרים שהעביר אתמול הארגון - בעיקר באמצעות המצרים - מלמד שאין לו שום רצון בהסלמה בדרום.
הלקח העיקרי מאירועי השנה שעברה, שהתגלגלו למבצע שומר החומות, הוא הצורך להפריד ולבדל בין החזיתות. עד כה הצליחה ישראל לעשות זאת, וזה מאמץ שחייב להמשיך ולהתקיים גם בשבועות הקרובים - עד תום ימי הרמדאן, ואולי גם מעבר להם, עד יום ירושלים.
לא בטוח שהמאמץ הזה יצליח. אם ירושלים תבער, חמאס עלול להידרש לשנות מדיניות, וכתמיד יהיו ברצועה גורמים נוספים שיבקשו להצטרף לחגיגה. המוכנות הגבוהה שמשמר צה"ל בדרום - שנראית היטב גם בצד השני - אמורה לצנן כל רעיון או רצון בעזה לעשות זאת.
צילום: רשתות ערביות, דובר צה"ל
אם ישראל תצליח לשמר את השקט ביו"ש, ולהותיר את עזה מחוץ למשוואה, היא תיוותר עם האתגר של מזרח ירושלים, שצפוי להתגבר שוב מחרתיים בתפילות יום השישי ובאירועי לילת אל־קדר.
ניכר שלקחי השנה שעברה הופנמו, בעיקר בצורך לצמצם מגע בין פלשתינים לשוטרים, מה שבא לידי ביטוי במיעוט האירועים בשער שכם, שהיה אשתקד מוקד האלימות העיקרי. הר הבית אינו בסכנה, אבל את השקר הזה צריך לנפץ במילים, לא במעשים. מי שיבחר אחרת ויזרע רוח, עלול לקצור סופה שתסחף אחריה את האזור כולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו