"תקפצי - הרשת כבר תיפתח לפנייך"

אף על פי שאת מרבית הימים, השעות והדקות של שנת 2020 העברתי ברדיוס של קילומטר במקרה הטוב, הייתה זו השנה המשמעותית ביותר בחיי מבחינה אישית וגם מקצועית. זאת הייתה השנה שבה עשיתי הכי הרבה פעמים משהו בפעם הראשונה. בין היתר, בפעם הראשונה שמתי את עצמי בקדמת הבמה. 

למור קורל של 2019 - להישאר בין שני קוי אורך על הגלובוס יותר מחודשיים נשמע כמו לשבת בצינוק עלוב. מאז שחרורי מהצבא השתדלתי לזוז כמה שיותר, לטייל, לחקור, לאכול ולשתות, להכיר אנשים מתרבויות שונות ולהרחיב את אופקיי הקולינריים, התרבותיים והגיאוגרפיים. בשנות ה"לפני קורונה", שהיו גם שנות העשרים האחרונות לחיי, הספקתי לגור ולהקים ברים במרכז אמריקה, איסלנד ואפריקה, ולעשות תואר שני בגסטרונומיה באיטליה. לא הייתי מעלה על דעתי שדווקא בחצר הבית שלי במרכז ת"א, אלמד את השיעור הכי גדול עד כה – להפסיק לפחד. לקפוץ למים, והדברים יסתדרו מעצמם. 

לכל הכתבות בפרויקט יום האישה במדור האוכל של "ישראל היום"

דניאל תור נובל: להיות אמא ולהתמודד עם הצלחה

רותם יקובוביץ': "אין תעשיה שנשים לא יכולות להשתלב בה"

אורנה רסקין: "ראוי שאישה תהיה אחראית לגורלה"

דפי קרמר: "יום האישה - מי צריך אותך בכלל?!"

ורד בן סעדון: "מתוך המורכבות והקושי - נמצא איזון"

ליאור משיח: "נכנסתי להמון אנשים הביתה - התחושה מדהימה"

כבר כמה שנים שכל הסביבה הקרובה מפצירה בי: "נו, לא הגיע הזמן שתפתחי משהו משלך?". הסבתות, הדודות, ההורים והחברים. ואני תמיד חשבתי, הם משוחדים. עוד יש לי הרבה מה ללמוד. מי אני בכלל שאעיז לפתוח עסק משלי? תמיד דאגתי לעבוד במקומות ואצל מעסיקים שתפסתי כמובילים בתחומם. זה נתן לי ביטחון. כך יצא שבמשך כמה שנים חשובות עבדתי וניהלתי את ה-223, בר הקוקטיילים הראשון בישראל (עוד בקבוצה: בלבוי ופנטנסטיק) שם רכשתי את השכלתי הבסיסית והקריטית בתחום האלכוהול, הכנת הקוקטיילים האירוח. 

בהמשך חברתי לבר קוקטיילים מוביל מניו יורק, שתחת חסותו הקמתי, ניהלתי והכשרתי צוותי ברמנים במקסיקו, רייקיווק וניירובי. כשחזרתי לארץ כיוונתי שוב לעבוד עם הטופ, ולמספר חודשים עד פרוץ הקורונה ניהלתי את הבר של מסעדת הבראסרי המיתולוגית.  בשנים האלה הייתי מוכרת לרוב כ"מור 223", "מור מהמאלברי פרוג'קט" ו"מור בראסרי".  חשתי הזדהות, כמו גם שייכות פנימית וחיצונית מוחלטת למקומות שבהם עבדתי. בשנת 2020, בלית ברירה אך במזל גדול, חזרתי להיות מור קורל. 

מטבעי אני בן אדם אופטימי ונוטה שלא להאמין לתרחישים קיצוניים. אני מודה שדי זלזלתי כשהבוס שלי לשעבר, ניצן, מנהל מסעדת הבראסרי במרץ שנה שעברה ואחד האנשים היותר אופטימיים ומקסימים שיצא לי לעבוד איתם, אמר: "עוד שבוע כולנו נשב בבית בלי עבודה".  ואכן כך היה. פחות משבוע לאחר מכן, כותרת החדשות שנראתה אז לקוחה מסרט אפוקליפטי קראה "סגר מלא. החל ממחר".  

15 במרץ היה היום שבו צוות הברמנים שלי ואני קיפלנו את הבר של הבראסרי, כנראה בפעם הראשונה מאז שנפתחה המסעדה, וזה ייחרט בראשי לתמיד. בדרמטיות והלם הורדנו בקבוק-בקבוק מהדיספליי למחסן, ארזנו את השייקרים, כפיות הבר, המאדלרים והפוררים, סגרנו את מכונת הקפה והלכנו הביתה. עבר שבוע, ועוד אחד. חודש בבית. חוסר ודאות מוחלט. שקט. אין הכנסה. גם התפישה העצמית והביטחון מתערערים. מי אני ומה אני? ברמנית ללא בר. 

אחרי חודש בבית (שהרגיש כמו יציאה לפנסיה) יוגה, ציורים בשמן, התססת ברוקומיני, טיולים מפירי סגר לליקוט תבלינים ויייחורים בכרם התימנים התחיל לגרד לי באצבעות. "את ברמנית. את יוצרת. תעשי משהו. אולי משלוחי קוקטיילים עד הבית? מרכיבים עונתיים, משהו פרש, אחר, מרענן, איכותי". אבל מיד לאחר מכן עלו גם קולות הספק. "מי בכלל יקנה את זה? קוקטייל בבקבוק? ולמה ממני?.

באפריל שנה שעברה הקוקטיילים המבוקבקים עדיין לא הגיעו לביתם של כל ישראלי שני וכל הייטקיסט ראשון בישראל. הרעיון שאנשים ישתו בבית קוקטיייל מבקבוק היה נשמע הזוי. שתי שיחות מוטיבציה גרמו לי לזוז: האחת מהבעלים הישיר והחד-משמעי של המסעדה "התאילנדית בהר סיני", שהכריז: "את לא יכולה להרשות לעצמך לשבת בבית ולא לעשות כלום". והשניה, בניסוח רך יותר אולי, ממורה למדיטציה: "מה כבר יכול לקרות? פשוט  תרשי לעצמך לשחק רגע עם הדברים שאת אוהבת לעשות. תכיני קצת קוקטיילים, תפרסמי בין חברים ותראי לאן זה מתגלגל". 

התחלתי לשחק בלהקים עסק. פירסמתי בקרב מכרים וחברים שאני מוכרת קוקטיילים מבוקבקים ושולחת עד הבית. בעצמי, לרוב על האופניים. החברים אהבו והעבירו את ההמלצה לחבריהם, וכך מעגל הלקוחות הלך וגדל ואני התחלתי לבסס מחצר ביתי עסק אמיתי שפועל. שגרת היום-יום שלי נראתה כך: סחיטת פירות, בישול סירופים, סינונים, ביקבוקים, מקבלת הזמנות בווטסאפ, אריזות, כותבת הקדשה אישית לכל לקוח ויוצאת לפיזור משלוחים על האופניים. מתמקחת עם ספקים, לומדת על מיתוג, שיווק, תמחור, והכל תוך כדי תנועה. ההזמנות גדלו, וגם הטווח של המשלוחים והלקוחות. הצטרפו אליי לחלוקה עוד כמה ברמנים בחל"ת שיחד הפכנו למעין גרילה מחתרתית למשלוחי קוקטיילים מבוקבקים בזמן הסגר הראשון, ופתאום מנהלת משאבי אנוש התקשרה והזמינה 50 מארזים. 

העסק גדל. מנכ"ל חברה ביקש שאעשה הדרכת קוקטיילים בזום לעובדים. עוד כיוון חדש ומעניין. בלי תוכנית עסקית מסודרת חמש שנים קדימה, בלי תקיעה בחצוצרות וגזירת סרטים, בלי הנחת אבן פינה - קם לו עסק אמיתי. כל יום הביא איתו משהו חדש שלא עשיתי לפני כן. אני חושבת שהאתגר הכי גדול היה, שבפעם הראשונה עשיתי את כל הדברים האלה בתור מור קורל ולא בשם אף מעסיק, בר או מסעדה. כל יום הביא עימו אתגר, אבל היו כמה שיעורים משמעותיים שאקח איתי כנראה לתמיד. 

להקים עסק זה לא מה שחשבתי. זה לא בהכרח השקעה כספית עצומה מראש, הלוואות, שיפוצים, שכירויות וחליפות אבל זה כן התמדה ורעל בעיניים. זה להילחם על כל לקוח פוטנציאלי ולדאוג שהחוויה שלו תהיה מקסימלית. למדתי שלעשות משהו בפעם הראשונה זה קשה ומפחיד. אפילו משתק. אבל הפעם השנייה קלה הרבה יותר. למדתי להעריך את הקהילה המקצועית שאליה אני שייכת. 

גיליתי שקהילת המסעדנים, ובפרט קהילת הברמנים הישראלית, היא רשת תמיכה וביטחון, ותמיד תהיה ברמנית או ברמן שישמחו לעזור או לתת עצה והשראה. למדתי לראות שיש סביבי אנשים שבאמת רוצים שאני אצליח. שצריך ורצוי לבקש עזרה. שרוב הגבולות והמחסומים נמצאים רק בראש שלי. שאפשר ללקט המון עשבי תבלין במרכז תל אביב אם רק מתבוננים בתשומת לב. למדתי להשתמש בזום וגיליתי שטכנולוגיה היא גם חברה. למדתי לעשות פילטר בסטורי באינסטגרם. למדתי שזוגיות יכולה להיות מדהימה, אבל רק עם דוד. 

למדתי ש"חלטורה" היא לא מילה גסה. מותר וכדאי ללכת על הזדמנויות לא מחייבות, פרויקטים קטנים. לכל דבר קטן שעושים יש השפעה והדים, ולכן כדאי שהכל ייעשה על הצד הטוב ביותר. גם אם זה רק דוכן קוקטיילים על שולחן מתקפל בנחלת בנימין. למדתי שמותר לבדוק את הגבולות של החוק. שכשמרגישים תקועים צריך לזוז, גם אם לא ברור בדיוק לאן הולכים. השתכנעתי שהסיבות ל"למה דברים קורים?", נמצאות בעתיד. למדתי שהגבול בין פחד והתרגשות הוא דק ועדין ולפעמים רק צריך לעשות את הצעד הראשון, שהוא הקשה מכולם.  

קראתי לא מזמן משפט שאהבתי "תקפצי. הרשת כבר תיפתח לפנייך", וכך אני מרגישה היום. עושה דברים חדשים, שלי, שבא לי עליהם. לפעמים עם פחד אבל עדיין עם תשוקה וכנות, והדברים כבר יסתדרו מעצמם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו