סושי איכותי, ראמן מהביל אותנטי שכל שלוק איטריה ממנו נשמע למרחקים או מגוון קינוחים מושחתים ומוזרים, כמו גלידה בטעם פיצת ארבע גבינות? אין ספק שיפן היא מעצמה קולינרית שכל ביקור בה יכניס את בלוטות הטעם שלכם לסחרור. אבל לפעמים, תסכימו איתנו, מתחשק להתפנק רחוק מהבית דווקא על פאסט פוד מערבי, מהסוג הקצת יותר מוכר.
אל חשש, גם בזירה הזאת לא חסרות בארץ השמש העולה נציגויות של רוב רשתות המזון המהיר הבינלאומיות הגדולות, ובקלות אפשר להתארגן בכל עיר יפנית גדולה גם על ארוחת המבורגר, צ'יפס וקולה במחיר שהוא לרוב אפילו זול משמעותית מאשר בישראל.
מצד שני, לא פעם גם נוצרת ביפן אנומליה - וריאציה מקומית של אחת מאותן רשתות, שמגישה בנוסף לתפריט הרגיל גם מנות שמותאמות לקהל המקומי (ובואו, גם לתיירים). קחו למשל את KFC, שמסעדה מיוחדת שלה ליד טוקיו מציעה חוץ מהעוף מטוגן המתבקש גם סטיקי רייס (אורז דביק), מבחר תבשילי ירקות, אטריות, מרקים ואפילו ג'לי קפה לקינוח. עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שזוהי מסעדת אכול כפי יכולתך שבה פשוט ניגשים למזנון ומעמיסים כמה נאגטס ופולקעס מצופים שרק רוצים - ותקבלו "מגה-סניף" KFC מהסוג שיש רק ביפן. ועוד עם צ'ופסטיקס, לא סתם.
איך אומרים "קוקוריקו" ביפנית?
הנסיעה למסעדה, הממוקמת במתחם הקניות המרשים והאלגנטי "גרנדברי פארק" (Grandberry Park) שבעיר מצ'ידה הסמוכה לטוקיו, אורכת קצת יותר משעה ברכבת אקספרס ממרכז הבירה היפנית. הגענו למקום, שפתוח עד עשר בלילה, באחד מימות אמצע השבוע בשעת אחר צהריים מאוחרת, והוא לא היה עמוס במיוחד - יותר בכיוון של חצי ריק.
התבוננו בתצוגת מנות הפלסטיק שבחזית המסעדה, הזלנו מעט ריר, שילמנו כ-70 שקלים למבוגר (כשילד אוכל בפחות מחצי מהמחיר), ואיש צוות נחוש הוביל אותנו לשולחן שלנו ללא המתנה. לאחר הסבר קצר באנגלית משובשת ("עצמות לפח הקטן הזה; מפיות משומשות לפח הקטן ההוא; אנחנו כבר נאסוף את הצלחות הריקות"), פרשנו כנפיים וקמנו להתחרע.
עוף שמנוני, פרגית ספוגית
גולת הכותרת של המזנון היא, אלא מה, תנור הפרייד צ'יקן שבו איתרנו מגוון פיסות עוף על העצם מצופות בבלילת 11 התבלינים המפורסמת של הקולונל במיל'. ליקטנו כמה בעזרת מלקחיים. חלקן היו חמות מאוד, אחרות היו פושרות, כולן היו די שמנוניות והייתה חסרה בהן קריספיות. הטעם היה בסדר, לפחות זה.
לצד תנור העוף התפרש מזנון רחב עם עשרות מנות נוספות, בראשן נאגטס ורצועות עוף (סטריפס) נטולות עצמות. הנאגטס היו מתועשים למדי לטעמנו, אבל הרצועות היו אחלה: חמים, פריכים וקצת פיקטניים - מנת העוף הכי טובה בבופה בלי למצמץ.
עוד טעמים שדגמנו: מעין תבשיל / נזיד פרגית סחוסי, שומני ובלתי אטרקטיבי בעליל; צ'יפס חמים וסביר; צ'יפס אחר, ברוטב מתוק א-לה הום פרייז; פירה מעולה ברוטב חום (שמוצע רק במזנון הערב. מזנון הצהריים אומנם זול יותר, אבל יש בו פחות מנות - בואו בערב); תפוחי אדמה מבושלים; תירס צלוי מצוין; מעין סלט אסייתי חם עם ברוקולי, פטריות וירקות אחרים; ירקות טריים וחתוכים לצד רטבים להרגעת המצפון; מרק תירס תעשייתי אבל די ממכר וקרמי, ומרק בצל שלא היה מפתה בנראותו כלל; סטיקי רייס שגרתי למדי; אורז שום מתובל לא רע; וספגטי קר לגמרי (אולי בכוונה?).
אגב, מנות שאי אפשר להשיג בבופה הן כל מה שמגיע בלחמנייה או בטורטיה. עוד כלולים במחיר: משקאות קלים ללא הגבלה (פפסי, לימונדה, אורנג'נדה), תה חם וקר, קפה ואפילו קומץ קינוחים כמו גלידה אמריקנית מוצלחת, כמה סוגי ג'לי (כולל ג'לי קפה שחייבים לנסות פעם בחיים), פירות, קרואסונים טריים שהתגלו כמעולים, ועוגות מיקרו שהיו סבירות. תמורת תוספת מחיר אפשר להזמין משקאות אלכוהוליים.
לסיכום, לא נפלנו מהכיסא של הבופה. מבחינת מחיר, אם אתם מסוגלים לחסל לבד באקט או יותר מחמישה סטריפים עם תוספות, סלטים, שתייה וקינוחים - אין ספק שיש פה דיל לא רע בכלל וגם סוג של חוויה - בטח כשבאים עם ילדים. ואם אתם כבר בסביבה, אז אולי שווה לקפוץ לאחד מעשרות בתי האוכל האחרים בגרנדברי פארק, ביניהם מסעדת קונספט של סנופי ומסעדת קונספט של שון כבשון. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. תנו לנו קודם לעכל.
