"הטורט היא המתנה שלי בעולם הבישול"

כשהשף מאיר ברבי בן ה-38 מדבר על אהבתו לבישול, אי אפשר שלא להרגיש את ההתרגשות ואת התשוקה בקולו. הבישול הוא הדבר שהוא הכי אוהב, שמשריש בו הרגעה אינסופית – אבל לא כך תמיד היו הדברים.

ברבי, נשוי ואב לשניים המתגורר במשוב ניצני עוז, תמיד אהב לבשל. בעברו עבד במסעדות רבות, בהן "שגב אקספרס", אך לפני שש שנים החליט ללכת לדרך עצמאית – והקים את "שף תוצרת בית - ברביז", קייטרינג איטלקי-חלבי ודוכן פיצות נפוליטניות ביחד עם אשתו, אורטל. כל זאת תוך שהוא מתמודד עם תסמונת טורט, שעלולה להביא לכך שייצאו מפיו טיקים בלתי רצוניים או תנועות גוף לא רצוניות. 

התסמונת גם גרמה לברבי להפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) קשה, שמתבטאת אצלו, בין היתר, בכך שלוקח לו זמן רב להניח דברים במקום או לסדר מחדש קרטונים שהונחו על ידי עובדיו. "על אף שזה לא נשמע הגיוני, הדבר לא ניתן לשליטה", הוא מספר ל"ישראל היום".

"התסמונת הופיעה אצלי לראשונה כשהייתי בן 11 והתאפיינה בהתחלה בכחכוחים רבים בגרון. לא הייתה אז מודעות גדולה לתסמונת הזו, ובמשך כשנה אף אחד לא ידע להגיד לי מהם הקולות והטיקים הפיזיים שחוויתי", הוא מספר על התמודדותו עם התסמונת. "מהרגע שאבחנו את זה, זה פשוט נשאר אצלי. הייתה איזושהי היחלשות בתקופת הצבא, אבל זה בא והולך. כשיש לחץ אז הטיקים מתחזקים".

אז מאיפה נבע עבורך החיבור למטבח ואיך הוא מתקשר לתסמונת?"אהבתי לבשל מאוד בילדות, ואמא שלי רצתה להרוג אותי כי עשיתי בלגן במטבח (צוחק), אבל רק במהלך השירות הצבאי שלי היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. בטיול הגדול של אחרי הצבא טסתי למזרח הרחוק, ובמשך כמה חודשים למדתי בישול הודי. כשחזרתי לארץ למדתי בבית הספר לבישול 'תדמור', ובמקביל עבדתי ב'שגב', כך שתמיד דאגתי להתעסק בתחום".

הוא מוסיף שהבישול מעניק לו שקט נפשי ושלווה אמיתית: "כשאני מבשל, הטיקים נעלמים כמעט לחלוטין. במסעדה צריך לעבוד במהירות וביעילות גבוהה מאוד, וזה משהו שמכניס רבים ללחץ, אבל אצלי זה הפוך – הלחץ נתן לי שקט".

לאחר זמן מה בו עבד ברבי בעולם המסעדנות, רצה הגורל והוא פוטר משתי מסעדות שעבד בהן. הפיטורין גרמו לו להתרחק מעט מעולם הבישול, להיכנס לעולם הפקת האירועים ובהמשך לשנות כיוון וללמוד תקשורת ועיתונות, שם פגש את אשתו. הרומן שלו עם המטבח החל בשנית כשחזר לעבוד במסעדות כדי לממן את לימודיו.

הרעיון לפתיחת עסק פרטי של קייטרינג התגבש במהלך ירח הדבש שלו ושל אשתו במזרח הרחוק. "כשחזרנו לארץ פתחנו את העסק שהיה מאוד קטן, אך הוא צמח לאט לאט. לקח לעסק זמן מה עד שהתרומם, אבל אם יש משהו שנוכח בי, שבמקום מסוים אני חושב שקשור גם להתמודדות שלי עם הטורט, זה שאני עקשן. המילה כישלון לא קיימת אצלי בלקסיקון".

מה זה אומר לנהל עסק כזה תוך התמודדות מאתגרת כמו שלך?
"מעולם לא באתי לאנשים והצגתי את עצמי כמאיר, ולא כמאיר שסובל מטורט. הסתרתי את זה בזמן הלימודים ובהמשך בפגישות עם לקוחות. הייתי חוזר הביתה והכל היה 'מתפוצץ'. כיום אני כבר לא שם לב אם אנשים מסתכלים עליי, אבל הבנתי שאני כן רוצה לדבר על זה כדי לגרום לאנשים להרגיש בנוח עם הנושא וכדי להעלות את המודעות לתסמונת. אני חושב שאנשים גילו אמפתיה והתחברו אליי".

אתה מרגיש שאתה מצליח להעביר את הנחישות ואת החוזקה שלך גם לסביבה?
"בטח, אני גם מרגיש את זה בקשרים שלי עם העובדים שלי. הם ראו את איך שאני פועל, ואני יודע שאני מסוגל להכל בזכות ההתמודדות שלי. העובדה שלאדם יש מוגבלות מסוימת לא תמנע ממני להעסיק אותו".

לפעמים התסמונת מערבבת את החיים המקצועיים והאישיים של ברבי, שכעצמאי לא יכול לקחת ימי חופש. "במקרים כאלה, אתה חייב להמשיך לעבוד ואין מה לעשות. היו מקרים שבהם הייתי חוזר הביתה מיואש ועל סף דמעות, ואשתי הייתה מרימה ומכילה אותי".

אחרי כמה שנים בתחום המסעדנות, ברבי החל גם להרצות בבתי ספר על החיים שלו לצד הטורט. "ילדים תמיד מקסימים, שואלים שאלות ואמפתיים. זה מחמם את הלב. ההסברה שלי לסביבה היא השליחות שלי, כי נולדתי לעולם שבו ילדים צחקו עליי ומורות היו בטוחות שזו דרכי 'לעשות צחוקים' בכיתה, רק כי לא הבינו מה יש לי. היום, יש לי את הזכות לשנות זאת".

"הטורט זו המתנה שלי בעולם הבישול. זה חיזק אותי, את האמונה שלי בעצמי ואת הרצון שלי להוכיח לעצמי מי אני", אומר ברבי על הדרך שבה לקח את התסמונת לכיוון חיובי. "אם למישהו יש מוגבלות מסוימת והוא רוצה להיכנס לעסקי הבישול וחושש מכך, אז שלא יתבייש בכך. כמו כל דבר בחיים - לכל אחד יש את 'הטיק' שלו. השאלה היא איך אתה מתמודד עם זה. אפשר לבחור להיות הקורבן או להבין שמדובר באתגר. ההצלחה שלי היא באה מכך שבחרתי באופציה השנייה".