אתם בדרככם לקומה 35, לחצתם על הכפתור של המעלית, הדלתות נסגרות, אתם לבדכם. המעלית מטפסת לאיטה, קומה אחר קומה, ואתם מבינים שיש לכם לא מעט זמן איכות עם עצמכם עד שהדלת תיפתח שוב. אין קליטה סלולרית במעלית, זה רק אתם מול המראה. מה אתם עושים? עומדים בפנים חתומות מול הדלתות ומחכים בסבלנות עד שהן תיפתחנה בשנית, או שמא אתם מנצלים את העובדה שאתם בגפכם ועושים את הדברים שמותר לעשות אך ורק לבד? אתם יודעים למה הכוונה. לדבר אל עצמכם בקול, לדוגמה, לשחרר נפיחה, לבדוק את בית השחי, או לתלוש לעצמכם שערות מהאף. כל אחד וההרגל המוסתר שלו. אני, למשל, נוהג לבצע את "נוסעת בעקבות האהבה" של ורדינה כהן או את "אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני, בביצוע רווי מניירות, עם יד על הלב ועיניים עצומות בחוזקה, ביצוע כזה שהיה מתסיס לכם את הנוזלים באוזן התיכונה. כשהדלתות נפתחות, איש מהאנשים בחדר המדרגות לא חושד שהגבר המזוקן המתנשא לגובה 194 סנטימטרים שחלף כאן הרגע, אחראי למופע נוסח בריטני ספירס בלאס וגאס, גרסת דפנה ארמוני במעלית רנדומלית.
אבל נניח שבמעלית הזאת יש מצלמת אבטחה שאנחנו לא מודעים לה? בין אם אנחנו מודעים לה ובין אם לא, לא ממש מטריד אותנו מה האיש התאורטי וחסר הפנים מהצד השני חושב עלינו. וכך, מבלי לשים לב, בדקה אחת של כנות חסרת דאגות, נתגלה לאדם החסר הפנים שמאחורי המצלמה במערומים של הנפש, דקת הצצה גולמית ולא ערוכה של מה שקורה אצלנו בראש.
כל ההקדמה הזו באה לעמוד על דמותו של סאם גרדנר מהסדרה "לא טיפוסי" (Atypical), שעונתה השנייה עלתה לאחרונה בנטפליקס. סאם הוא האיש שאנחנו לא מתחשבים בדעתו, זה שרואה את העולם דרך אותה מצלמת אבטחה מטאפורית. נער אוטיסט, שחולם כהגדרתו "להיות נורמלי", ולכן הוא צופה בסביבתו באופן אנתרופולוגי, חצי מבחוץ, ומנסה לבודד, לא בהצלחה גדולה, את המושג החמקמק הזה שנקרא "נורמליות".
מה נורמלי? "לא טיפוסי" // צילום: באדיבות נטפליקס
לא מעט סדרות כבר נגעו בנושא האוטיסטי, בהן "על הספקטרום" ו"פלפלים צהובים" המעולות, אבל "לא טיפוסי" היא לא סדרה שמתמקדת באחד מתוך 88 אנשים שאובחנו כאוטיסטים, אלא היא משתמשת בעיניים הזרות של נער אוטיסט על מנת לראות איך אנחנו, ה-87 האחרים שנחשבים "נורמלים", פועלים ונראים הלכה למעשה. הוא רואה בחדות את השקרים בזוגיות המקרטעת של הוריו, את האכזריות היומיומית של תלמידי התיכון שבו הוא לומד, וכשהוא מחליט לצאת לא חמוש ביכולת להבין סיטואציות חברתיות לשדה הקרב שנקרא "עולם הדייטים", הוא חושף את התרמית של כולנו, האנשים הרגילים שחושבים שהם יודעים כיצד לפרש סיטואציות חברתיות, כשלמעשה כולנו חווינו את דייט שהיינו בטוחים שהיה מעולה ומבטיח, עד שקיבלנו יום אחרי את ההודעה הלקונית של "אתה חמוד אבל זה פחות הכיוון".
הגאונות של "לא טיפוסי" טמונה בכך שהסיפור של סאם ושל משפחתו הוא לא סיפור של משפחה שמתמודדת עם נער אוטיסט, אלא היא מתמודדת גם עם נער אוטיסט בנוסף לכל שאר הצרות שהחיים מזמנים לכולנו. ההקפדה על עלילה מציאותית ודמויות עמוקות מכל עבר, מותירות את ההתמודדות עם האוטיזם של סאם כהבדל היחידי מהחיים שלנו, לחיים על המסך.
רואה את העולם דרך מצלמת אבטחה מטאפורית // צילום: באדיות נטפליקס
במידה רבה הסדרה הזאת עושה את אותו השירות לציבור שעושה התוכנית "סליחה על השאלה" של כאן, בכך שהיא שוברת את החלוקה לאנשים נורמלים ולא נורמלים ומגלה שכמו שבכל אדם נורמלי יש את הצד שישיר למראה במעלית, גם לכל אדם חריג יש את החיים הנורמלים, הסזיפיים והפשוטים שיש לכולנו. עולם הטלוויזיה מתחיל סוף סוף ליישר קו עם העובדה שאדם הוא לא רק שמן, טרנסג'דר, או אוטיסט, אלא גם עוד מיליון דברים אחרים, טובים יותר או פחות, ובכל מקרה מורכבים בהרבה מהנראה לעין.
במקרה, במקביל לעונה השנייה והמצוינת של "לא טיפוסי", החלה העונה האחרונה בהחלט של "המפץ הגדול". הגיע הזמן באמת לשים סוף לעידן השלדון קופר החד ממדי להכעיס, ולקוות לעידן חדש נוסח סאם גרדנר. יחי שלטון הגם.
• ה-BDS דרשו מישראלית לא להופיע בישראל
• הסדרה המגניבה ביותר בנטפליקס
• חידון: מזהים מי אחי המפורסם?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
