סיפור אמיתי: הפרסונה של ג'קי אזולאי חודרת לנו לעצמות כל כך עמוק ששיקשקתי לכתוב עליה ביקורת והכרחתי את העורך שלי להישבע לי שהיא לא יכולה לסגור איתי חשבון מתחת לבית שלי.
אבל צחוק בצד, ג'קי, את השמש של העונה של "הישרדות". הכל סובב סביבך והשאר ניצבים. איך הגענו למצב הזה? למה כולם מיישרים לה קו? צייתנות מרוב פחד, כמו במשטרים חשוכים? או שזה פשוט טבע האדם, ביסודי, בתיכון, בטירונות, ו"הישרדות" היא רק מראה לניסוי החברתי שכולנו לוקחים בו חלק בחיינו. אולי פשוט לראות אותו בטלוויזיה מול העיניים מקרינג' אותנו?
הסצנה הראשונה ב"הישרדות" תמיד מזכירה לי את היום הראשון בטירונות: כולם עומדים מבוהלים, לא מבינים איפה אימא ולאן הגענו, ותוך כמה דקות, בדיוק מתגלה ועולה באופן טבעי המנהיג - הג'קי.
לכולנו היה ג'קי בשבוע הראשון במחנה 80, ההיא שפחדנו ממנה פחד מוות, אבל כל כך רצינו להיות חברים שלה, רק שתאמץ אותנו ותסתכל לעברנו, תיקח אותנו תחת חסותה, נהיה מוגנים לתמיד ונעמוד ראשונים בהקשב בתור לחדר אוכל. כור ההיתוך של הטירונות במלוא הדרו: הג'קי שכולם משקשקים ממנה, בעיקר המפקדים.
השירה, שבאה מגבעתיים ישר מסניף של הנוער העובד, ואין לה מושג איך נקלעה לסיטואציה ושבכלל קיימים אנשים שאין להם אופר בבית, לומדת לראשונה את השפה והמנהגים של הפריפריה. הדודו, שרגיל כל החיים לקבל את המלוכה מבלי ללכלך את הידיים, כי תמיד היה נסיך של אימא וספורטאי מצטיין, מלך הכיתה. והזוהר, ההזוי, הדחוי, שהוא בכלל פציפיסט ולא יודע איך הגיע לצה"ל, שאיכשהו ממשיך להגיע לכל מסיבה באפטר אפילו שלא הזמינו אותו, אבל אל דאגה לו, הוא חייל טוב וסמכו עליו שיודע להסתדר.
הג'קי היא תופעה של הכלה בשלבים: בהתחלה זה היה PC לסלוד ממנה. זה היה מה שראוי. היה טאבו מוחלט לחבב אותה בפומבי, כמו לגנוב שקיות מהסופר. המון עושים את זה, אבל איש לא מדבר על זה. בהתחלה לא היה פה שום דבר להתגאות. העדפנו להיות דודו, אלפא חזק שלא מזיז שריר בפנים. אבל לאט לאט השתחררנו. הרי זה לא "הקרדשיאנס" פה בוויקנד בבהאמס, זו "הישרדות". בסוף הרעב מדבר, וכמה אפשר להיות רעבים ולא להגיד מה שאנחנו באמת חושבים? רוצים להכיר מישהו באמת? דברו איתו שנייה לפני שייצא להפסקת צהריים. הג'קי סך הכל אומרת מה שכולנו חושבים אבל מפחדים להגיד - בעבודה, בבית ולחברים - בא לי לקבוע ובא לי להחליט, אני הכי חכמה ואתם כלום בלעדיי. אתם לא יודעים כלום ולא מבינים כלום. מה הייתם עושים פה אם לא הייתי? תגידו תודה ותתקדמו.
ג'קי "גדלה עליי", כמו שאומרים באנגלית. כמו הבירה הראשונה או הסיגריה הראשונה. בהתחלה זו בחילה שקשה להכיל. אך הטעם נרכש, ואחר כך אתה לא יכול לצפות ב"הישרדות" בלעדיה, כאילו היא היתה שם תמיד כל עונה, היא הגיא זו-ארץ רק בצד שלא מתקלח, הרואה ואינה נראית, המדיחה ואינה מודחת. היא כאילו לא חלק מהפורמט, לא ניתנת להדחה בכלל, היא פה לקידום העלילה.
אז מה שורף לנו כל כך? האינטונציה? הניסוח? הג'קיות הזו? השכונה? השאלה שצריכה להישאל היא לא "איך היא מעזה?". היא "למה לנו, כחברה, כל כך קשה להכיל את זה?". הרי אם היה גבר ששולט במצב, כל הזמן דרוך, שבאמת עוסק בהישרדות ולא מפחד ללכלך את הידיים - אז זה היה ראוי. זה היה אלפא. לא חייבים לאהוב אותו, אבל ראוי לכבד אותו. הבוסיות שלה לא יורדת בגרון, אישה בוס, היא כלבה רעה. אבל גבר בוס הוא מנהיג.
ג'קי, את ההוכחה לצביעות שלנו כחברה. את בסדר בשביל להכין מפרומים וחריימה בפריים טיים. אנחנו מכילים אסטרטגיה על סלט חצילים. אבל לשרוד בטבע? זוזי, חמודה, ופני את הדרך לגבר שיבנה לך מחסה ויחליט מי מעכב את השבט. את יכולה להכין בינתיים אורז.
ג'קי, אני בעדך. לא אכפת לי שדרכת על כמה יבלות, אי אפשר לעשות שכולם יהיו מרוצים. מישהו צריך לקחת אחריות - ואת פשוט קיבלת החלטה שזו תהיה את.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
