"אני תמיד עסוקה במחשבות, בוחנת הכל שוב ושוב, ולפעמים פשוט רוצה לכבות את הראש, שייתן לי קצת מנוחה", אומרת וינונה ריידר בקול נוגה ובחצי חיוך מריר. "יש רגעים שהכל נעשה קשה מדי עבורי".
מי שהיתה שחקנית מבוקשת וכוכבת גדולה בתחילת שנות ה־90, עוד לפני שמלאו לה 20, ופקדה דרך קבע את הצהובונים בזכות הרומן הפוטוגני עם אהבתה הראשונה, ג'וני דפ, מנסה כיום לעשות קאמבק, בתקווה שלא מאוחר מדי.
הפעם האחרונה שריידר (48) כבשה את הכותרות היתה בדצמבר 2001, כשנתפסה במצלמות האבטחה של הכולבו "סאקס פיפת' אווניו" בבוורלי הילס בזמן שהיא מגניבה לתיק שלה בגדי מעצבים ואביזרים בשווי 5,000 דולר. בחיפוש בתיקה נמצאו גם משככי כאבים חזקים ללא מרשם. היא נלקחה למעצר של ארבע שעות ושוחררה בערבות של 20 אלף דולר. במשפט שנערך לה כעבור שנה נגזרו עליה שלוש שנים בפיקוח קצין מבחן, 480 שעות עבודות שירות, קנס של 3,700 דולר ופיצויים של 6,300 דולר לחנות. היא הורשעה גם בהחזקת משככי הכאבים (שאותם החזיקה, לטענתה, מאחר שסבלה מדיכאון), ונדרשה ללכת לייעוץ פסיכולוגי.
אבל המהלומה הקשה ביותר עבור הכוכבת, שבלמה לה את המשך הקריירה, היתה הבושה. ריידר נעלמה מאור הזרקורים למשך שנים, וגם כששבה להופיע בסרטים בינוניים, המשיכה לרחף מעליה עננת המבוכה. גם כעת, במהלך הראיון, ניכרים עליה סימני הנטל הנפשי שהיא מרגישה.
"למרבה המזל, למדתי לחיות עם הפגמים שלי", היא אומרת כבר בהתחלה. "רשמתי הצלחות בגיל צעיר, עד שהגעתי לשלב שבו לא ידעו איך ללהק אותי - פעם הייתי צעירה מדי בשביל תפקידים, פעם מבוגרת מדי. הייתי זקוקה להפוגה".
החזרה המתוקשרת שלה למסך היתה בסדרת המדע הבדיוני "דברים מוזרים" של נטפליקס, שעלתה ב־2016 והפכה ללהיט מיידי. על תפקידה בסדרה היתה מועמדת לפני שלוש שנים לגלובוס הזהב. בעיצומם של צילומי העונה הקודמת היא קיבלה הצעה להשתתף במיני סדרה חדשה, "הקנוניה נגד אמריקה", אחד הפרויקטים היוקרתיים של HBO.
הסדרה (ימי שלישי, החל מהשבוע הבא ב־yes, סלקום tv ו־HOT) מתארת היסטוריה חלופית של ארה"ב בתקופת מלחמת העולם השנייה. העלילה יוצאת לדרך באביב 1940, אז בוחרת המפלגה הרפובליקנית כמועמד שלה לנשיאות, מול הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הדמוקרטי, את הטייס צ'רלס לינדברג - הראשון שחצה בטיסה ישירה את האוקיינוס האטלנטי ב־1927 ומי שנחשב מאז לגיבור לאומי. במציאות היה זה איש העסקים וונדל ווילקי שהיה המועמד הרפובליקני בבחירות 1940.
לינדברג נחשב לבעל נטיות אנטישמיות, היה מקורב למפלגה הנאצית בגרמניה ואף זכה בעיטור כבוד מיוחד מהרמן גרינג. בזמן שבמציאות ניצח רוזוולט בבחירות, בעלילה הפיקטיבית מבטיח לינדברג לעם האמריקני שלא יגרור את המדינה למלחמה באירופה, וזוכה בנשיאות. ההשלכות הקשות לגבי היהודים בארה"ב לא מאחרות לבוא, בדמות אפליה לרעה, גילויי אנטישמיות ואלימות.
מדובר בעיבוד לרב המכר של הסופר היהודי־אמריקני פיליפ רות', שנפטר במאי 2018, אך הספיק לתת את ברכתו ליוצר והתסריטאי דיוויד סיימון, שלקח את המושכות. סיימון, בעברו, כתב פלילים בעיתון בבולטימור, והיה גם התסריטאי של הסדרה "רצח מאדום לשחור" ומי שיצר עבור HBO את "הסמויה" ו"הצמד".
העלילה מסופרת דרך עיניה של משפחת לוין מניו ג'רזי (המבוססת, כמו במרבית כתביו של רות', על ילדותו) - אב המשפחה, הרמן (מורגן ספקטור, "אימפריית הפשע"), רעייתו בס (זואי קאזאן, "חולי אהבה") ושני בניהם הצעירים. ריידר מגלמת את אוולין פינקל, אחותה הבכורה של בס, מורה רווקה שמתגוררת עם האם המזדקנת שלהן.
אוולין מוצאת עצמה נסחפת בהתלהבות בזרם החדש של ממשל לינדברג ומתאהבת ברב הקהילה, ליונל (ג'ון טורטורו), המקורב לנשיא הנבחר - מעין משל ליודנראט באירופה. המחלוקות בין אוולין למשפחתה גוברות ככל שגובר האיום על שגרת חייהם של היהודים באמריקה.
"כשסיפרתי לשחקנים הצעירים על הסט של 'דברים מוזרים' במה עוסקת עלילת 'הקנוניה נגד אמריקה', הם לא האמינו שזה נכתב על אמריקה בשנות ה־40", אומרת ריידר. "הם הניחו אוטומטית שזה תסריט בן זמננו, שנכתב בגלל האקלים הטעון שבו אנו חיים.
"אין לי ספק שהתדהמה האמיתית תהיה בצפייה. זו סדרה מטלטלת, שנותנת מנה הגונה של המציאות הקודרת של מה עלול לקרות. אני מקבלת תגובות נחמדות על 'דברים מוזרים', אבל סקרנית מאוד לראות אילו תגובות אקבל בעקבות 'הקנוניה'".
√ √ √
ריידר מגיעה לראיון מלווה בדיוויד סיימון, "המבוגר האחראי" שצמוד אליה במהלך השיחה. היא לבושה בשמלה שחורה ארוכה, שיערה הארוך פזור, נראית מכונסת בעצמה, ועיניה משוטטות. זה לא נראה מוזר במיוחד למי שצפה בה בטקס איגוד שחקני המסך (הסאג) ב־2017, כשהקאסט של "דברים מוזרים" זכה בפרס האנסמבל הטוב ביותר לסדרת דרמה. גם אז נצפתה בשלל הבעות פנים, שנראו כמו עוויתות מבולבלות.
עם בן הזוג, סקוט מקנילי-האן
סיימון פותח את השיחה, ולאורכה גם יחלץ את ריידר מדי פעם, כשתסתבך בניסוח. "קיבלתי את הספר לפני שבע שנים, קצת אחרי שאובאמה נבחר בפעם השנייה", הוא אומר. "נהניתי לקרוא אותו, אבל בסופו של דבר הוא הרגיש רחוק, לא משקף את המציאות באמריקה. עכשיו הוא חזר להיות רלוונטי.
"המיני סדרה הזאת נעשתה בגלל המגמה הפוליטית של פופוליזם, לאומנות ושנאת האחר, לא רק בארה"ב אלא בעולם כולו. המלצתי ל־HBO לעבד את הספר, בלי להציע את עצמי. פשוט אמרתי להם שזו יצירה ספרותית שדורשת התייחסות עכשיו. כמה שזה יישמע נורא, איבדתי כבר מזמן את התקווה שסיפור טוב וריאליסטי יקבל התייחסות. אין יותר ערובה לכלום".
ריידר קוטעת אותו בחוסר הסכמה. "רגע, מה? אני לחלוטין לא חושבת כך. אני קוראת כתבות בעיתון, שמאירות דברים לטובה".
"את יוצאת דופן, גברת וינונה הורוביץ", הוא קורא לה בשמה המקורי, היהודי. "את כנראה אחת מאותם אנשים טובים בודדים. העולם האמיתי לא באמת מגיב בחיוב לדברים, ולראיה - האלימות המילולית והפיזית מכל עבר, כלפי יהודים ובכלל".
את מודאגת מהעלייה באנטישמיות בארה"ב ובעולם בכלל?
"בהחלט. אנשים אוהבים לדבר על כמה התקדמנו, על המודרנה, הטכנולוגיה והחשיבה המתפתחת של המאה ה־21. אבל כל אלה הם בבחינת הסחת דעת, לק צבעוני על ציפורניים חדות ואכזריות. בארה"ב לא צריך ללכת רחוק, מספיק לשמוע בחדשות על מה שקורה בגבול עם מקסיקו, ועל המדיניות הכוחנית של שלטונות ההגירה שמפרידים הורים מילדיהם, שמוחזקים בכלובים.
"גדלתי במשפחה יהודית, שבה כל המשפחה של אבא שלי נטבחה במחנות בשואה, וזה כל הזמן מהדהד לי בראש לנוכח הנעשה בגבול. השואה ריתקה אותי בצורה בלתי מוסברת. כילדה הייתי לוקחת לפעמים את הכרית והשמיכה בלילות וישנה בכניסה לחדר השינה של הוריי. פחדתי שיגיע מישהו שיפריד בינינו, כמו שעשו למשפחות של יהודים בשואה.
"כנערה נהגתי ללכת לספרייה אחרי הלימודים ולקרוא ספרים על המלחמה ועל הזוועות שקרו שם. זה לא הרפה ממני. דפדפתי בין תמונות, כאילו לחפש פרצוף של מישהו מוכר, אולי קרוב משפחה שנספה. אבל כנראה ביקשתי להבין יותר על הזהות שלי, מאיפה באתי.
"אני מאמינה שאנשים יבינו את הבעיה לעומק אחרי שיצפו בסדרה. אנחנו מתמקדים בצ'רלס לינדברג, שהיה דמות נערצת. מלבד הישגי הגבורה שלו באווירונאוטיקה, הוא זכה לאהדת הציבור לאחר סיפור החטיפה המתוקשר של בנו בן השנה ושמונה חודשים, ב־1932 (הבן, צ'רלס אוגוסטוס לינדברג ג'וניור, נחטף במה שכונה אז "פשע המאה", ונמצא כעבור חודשיים ללא רוח חיים. הנאשם בחטיפה הוצא להורג בכיסא חשמלי; ד"כ).
"אבל לא רבים יודעים שלינדברג היה אנטישמי מוצהר, לא ממש הדמות ההרואית שנושאים אליה עיניים בהיסטוריה של ארה"ב.
"אני זוכרת שצפיתי בסרט 'החצי האפל' של דיוויד קרוננברג, על פי הספר של סטיבן קינג, שבו עולה השאלה הפילוסופית: אם יכולת לחזור אחורה בזמן ולהרוג את היטלר, האם היית עושה זאת? אלה נושאים שמאוד העסיקו אותי כנערה".
את חובבת ספרי היסטוריה?
"לא במיוחד. אם כבר, ג'ון טורטורו שימש עבורי מורה להיסטוריה במהלך הצילומים. אמנם הוא קתולי־סיציליאני, אבל מכיר היטב את ההיסטוריה היהודית, קרא ספרים של פרימו לוי. למדתי ממנו לא מעט. בפרק הרביעי, למשל, הדמות שלי משרבבת קללה עסיסית ביידיש, וזה מצא חן בעיניו. זאת קללה ידועה?" היא שואלת את סיימון.
"כן", הוא מחייך, "זאת קללה שהכרתי מסבי וסבתי, התרומה הקטנה של המשפחה היהודית שלי לתסריט".
ריידר ממשיכה. "גדלתי עם הורים שידעו היסטוריה, וניהלנו שיחות רציניות ועמוקות, שאני לא בטוחה שמאפיינות בתים רגילים, ואני בת מזל. לפעמים זה גם עלה לי בעונשים בבית הספר. אני זוכרת, למשל, שלימדו אותנו על חג ההודיה, ומשום שהוריי סיפרו לי לפני כן על כיבוש האדמות מידי האינדיאנים הילידים, התווכחתי עם המורה ונשלחתי לריתוק.
"הילדות שלי היתה תמיד כנה, חונכתי על יסודות האמת, זה היה ערך עליון עבור הוריי. הם אף פעם לא אמרו לי שבוויכוח יש מי שצודק ומי שטועה, אלא רק שאני צריכה להבין את כל הנסיבות לעומק. עודדו אותי לפתוח את הראש. אני רוצה להאמין שלא לוהקתי לסדרה הזאת רק כי התאמתי לתפקיד, אלא גם כי הוא התאים לי. אני מרגישה חיבור לפרויקט, ומקווה שזה ניכר".
√ √ √
וינונה לורה הורוביץ נולדה באוקטובר 1971 בעיירה הקטנה וינונה שבמינסוטה, ונקראה על שם המקום. את שם המשפחה שאלה ריידר בגיל 14 ממוזיקאי שהיה אהוב עליה בצעירותה, זמר הבלוז מיץ' ריידר.
ריידר בעת מעצרה, ב-2001
"לא היה לנו הרבה כסף, אבל הפיצוי המדהים היה באהבה", סיפרה בעבר. "אבא שלי היה מביא הביתה דברים קטנים, כמו ממתק שוקולד. יש ביטוי שאומר ש'אתה מוצא את המשפחה שלך בחיים', אבל אני הייתי בוחרת בהוריי גם לולא הייתי נולדת להם. הם החברים הכי טובים שלי".
היהדות לא היתה נוכחת במיוחד בבית המשפחה. אביה מייקל, סופר חובב שניהל חנות ספרים, הגדיר עצמו אתיאיסט; אמה סינתיה, עורכת וידאו, בכלל האמינה בבודהיזם. לדברי ריידר, השיוך שלה ליהדות היה בעיקר סביב ההיסטוריה המשפחתית.
"אבא שלי מצא את הזהות היהודית שלו בעיקר כשזה נגע לבייסבול", היא מרשה לעצמה לחייך. "הוא תמיד העריץ שחקנים גדולים מהעבר, כמו סנדי קופקס ומייק אפשטיין, שהיו במעמד של אלילים עבור הקהילה היהודית באמריקה. זה מה שזכור לי מהצד החיובי של להיות יהודייה.
"לעומת זאת, כשענייני יהדות עלו לכותרות, זה היה לרוב בנסיבות לא נעימות, כמו גילויי אנטישמיות. ואז ידעתי היטב את זהותי, ולאיזו קבוצה חברתית אני בסופו של דבר שייכת בליבי".
זה עזר לך בהתחברות לדמות של אוולין?
"במובן מסוים, כן. חיפשתי קטעי ארכיון כדי להבין יותר את התקופה, אבל מכיוון שמדובר בהיסטוריה חלופית, לא ממש מצאתי שום כיוון. הייתי צריכה להמציא את החיבור הרגשי שיעזור לי בצילומי סצנות, כדי שאוכל לדמוע כשצריך, ומשם הגיע הקשר לזהות היהודית שלי. ניסיתי לדמות את מה שחוו אבותיי על בשרם בזמנים קשים, וחשבתי גם על מה שקורה כיום.
"אחד הדברים הקשים במהלך הצילומים היה לעזוב את הסט בערב, להגיע הביתה ולראות בטלוויזיה את כל הכאוס בעולם, הכאב האנושי והקורבנות. אני חושבת שבסופו של דבר, גילום הדמות של אוולין היה קשה יותר משציפיתי בהתחלה. למעשה, אני מגלמת אישה עיוורת, שמתכחשת למציאות".
לצופים יהיה קשה לאהוד את הדמות?
"אני לא רוצה לחשוב ככה, כי היא לא אדם רע. אבל היא גם לא 'קורבן של נסיבות'. זו אישה שלא הצליחה להתמסד וכבר נמצאת בשלב בוגר בחייה. אין לה הרבה, והיא רואה מהצד את החיים היפים של אחותה והמשפחה שהקימה. והנה לפתע היא מקבלת במה, הודות לגבר החדש בחייה. הוא לוקח אותה לפלטפורמות ממלכתיות, שבהן היא פוגשת אנשים רמי מעלה. הזוהר מעוור אותה. היא נתלית באושר ובהתאהבות, ולא רואה מעבר.
"שמחתי שאני מגלמת את הדמות יוצאת הדופן, זאת שהולכת בניגוד למשפחה. התייעצתי לא מעט עם הוריי, שהם אנשים מדור אחר, והמסקנה הראשונה היתה שאני מגלמת 'שאנדע' - ביידיש, הבושה של המשפחה.
"לאבא שלי היתה דודה, שעד שנות ה־30 המוקדמות לחייה נהגה להתלבש בבגדים צמודים, להתרועע עם גברים, והוא היה שומע רחשים בשכונה, 'איך הם נותנים לה להתלבש בצורה כזאת, היא מוכרחה גבר'. חשבתי שזו נקודת מוצא מעניינת עבורי עם הדמות.
"יותר מזה: היא טיפוס רומנטי, היא יודעת מה היא רוצה ברמת הקריירה, אבל על הכל משתלט חוסר ביטחון. היא רואה באחותה הצעירה מודל לחיקוי למשפחה שהיא מאחלת לעצמה, והשוני ביניהן הוא המורכבות שמאחורי הקרע שמתרחש לאורך הדרך.
"אני חושבת שזאת דמות נהדרת, כבר מהצורה שהיא נכתבה בספר ובתסריט. בכל יום על הסט הרגשתי שאני בשליחות, שאני לוקחת חלק בפרויקט חשוב".
√ √ √
ההופעה הקולנועית הראשונה של ריידר היתה בגיל 15, בדרמת הנעורים "לוקאס" שביים דיוויד זלצר. היא לוהקה לתפקיד לאחר ששלחה אודישן שצילמה במצלמת וידאו ביתית. הופעתה בסרט לכדה את עינו של הבמאי העולה טים ברטון, שליהק אותה שנתיים לאחר מכן לסרטו "ביטלג'וס", לצד שמות כמו מייקל קיטון ואלק בולדווין.
"הרגשתי בשליחות". על הסט של "הקנוניה נגד אמריקה"
ההצלחה הקופתית של "ביטלג'וס" העלתה אותה על הרדאר של הוליווד, והיא המשיכה לסרטים "מלכות הכיתה" ו"סקס, אהבה ורוקנרול", לצידו של דניס קווייד. בהקרנת הבכורה של הסרט, כשטרם מלאו לה 18, הכירה ריידר את ג'וני דפ, שהיה מבוגר ממנה בשמונה שנים. השניים התאהבו, ואחרי שנה של זוגיות כבר התארסו. הם הופיעו יחד בסרטו הבא של ברטון, "המספריים של אדוארד".
כוכבה של ריידר דרך גם ב־1990 עם "בתולות הים" לצידה של שר, שאחריו נסעה לרומא לצילומי הפקת הענק של "הסנדק 3". הבמאי פרנסיס פורד קופולה בחר בה לגלם את מרי, בתו של מייקל קורליאונה (אל פצ'ינו), אבל היא החליטה לעזוב את הצילומים בטענה של תשישות, והשמועות אמרו שפשוט העדיפה לבלות עם דפ. בדקה ה־90 ליהק קופולה לתפקיד את בתו סופיה. את ריידר לקח לסרטו הבא "דרקולה", לצד גארי אולדמן ואנתוני הופקינס.
ב־1993 היא שיחקה בדרמה של מרטין סקורסזה "עידן התמימות", וזכתה בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר. שנה לאחר מכן היתה שוב מועמדת לאוסקר על תפקידה כג'ו מארץ' בעיבוד לספרה של לואיזה מיי אלקוט "נשים קטנות". ההצלחה המשיכה ב־1994 עם "מציאות נושכת" - סרט מעצב עבור דור האיקס.
אבל ההצלחה שלה האפילה על יחסיה עם דפ, שניסה להשתחרר מתדמית החתיך התורן לטובת סרטי איכות. השניים נפרדו בתום ארבע שנות זוגיות.
ריידר החלה בקשר רומנטי עם דיוויד פירנר, סולן להקת סול אסיילום, שהיתה אז בשיאה, ולאחר שנתיים עברה לזרועותיו של הכוכב העולה דאז, מאט דיימון, שאיתו היתה עד שנת 2000.
ב־1999 גילמה צעירה המאושפזת במוסד לחולי נפש בסרט "נערה בהפרעה", אבל נדחקה הצידה על ידי כוכבת המשנה אנג'לינה ג'ולי, שזכתה באוסקר על תפקידה. ריידר שיחקה גם בדרמה הרומנטית "סתיו בניו יורק" עם ריצ'רד גיר, ובתפקיד אורח ב"חברים". ואז אירעה תקרית הגניבה.
"עוד לפני מה שקרה היו לי בעיות שהתמודדתי איתן", הודתה בראיון ב־2017. "היתה שורה של סרטים שהייתי אמורה לצלם, שקרסו זה אחר זה. היה סרט של מילוש פורמן עם תסריט מעולה, שברגע האחרון בוטל בהיעדר תקציב. היה לי רצף של ביש מזל, והרגשתי שאני חוזרת ומתנגשת בקיר.
"גרתי בסן פרנסיסקו, והרגשתי שאני צריכה כמה שנים לעצמי. במבט לאחור זה היה דבר טוב, כי זאת היתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי אם זה בסדר לקחת הפסקה, לא לשחק, אולי לעשות דברים אחרים.
"לא הכרתי שום דבר אחר מלבד משחק, וגיליתי שיש לי עוד תחומי עניין, שתמיד שמתי בצד. הלכתי להרצאות בנושאי משפט בברקלי, התעסקתי בפרויקטים סביבתיים, שקשורים בחברת האופנה האקולוגית של בן זוגי, כתבתי סיפורים ושירה. והיתה גם שגרה יומיומית של זמן עם חברים ומשפחה והשקעה במערכות יחסים. כעבור חמש שנים הבנתי שאני עדיין אוהבת לשחק, ושזה מה שאני רוצה לעשות".
למרות תפקידים קטנים ב"סטארטרק" של ג'יי. ג'יי. אברהמס ב־2009 וב"ברבור שחור" ב־2010, המשיכה ריידר לשמור על פרופיל נמוך. מעריצים באינטרנט העלו את שמה כמי שראויה להשתלב בסרט של מארוול, בייחוד לנוכח תפקידיה בסרטים של טים ברטון, אבל זה לא קרה - מה שמסביר את הונה הצנוע במושגים הוליוודיים, 20 מיליון דולר.
מנגד, כבר תשע שנים שהיא בזוגיות יציבה עם מעצב האופנה האקולוגי סקוט מקנילי־האן. "אני מונוגמית סדרתית", סיפרה בעבר. "הייתי רווקה למשך תקופה ויצאתי לדייטים, ופשוט לא ידעתי איך לעשות את זה. תמיד הייתי כזאת. אבל נישואים? לא יודעת. אני מעדיפה להיות אחת שמעולם לא נישאה, מאשר אחת שהתגרשה כמה פעמים. לא שיש משהו פסול בלהתגרש, אבל אני לא בטוחה שאוכל לעשות זאת. כשהוריך מאוהבים יותר מ־45 שנים, הסטנדרטים גבוהים. אני מאוד מאושרת עם המישהו המיוחד שלי כבר זמן רב".
בראיון ל"טלגרף" הבריטי ב־2014 התייחסה ריידר ללחץ החברתי להביא ילדים. "שוחחתי עם אבא שלי ושאלתי אותו, 'מה אם לא אביא ילד לעולם?' הוא אמר שיש דרכים שונות לשלב ילדים בחיים. ובאמת, יש לי כמויות נהדרות של זמן איכות עם הילדים של אחי. אני צריכה להפסיק לשמוע מה שאחרים אומרים, יש נשים שאומרות דברים מטורפים".
√ √ √
עכשיו היא מקווה לחזור למסך הגדול, עם כל הטוב והרע שצברה בדרך. "עד כמה שזה יישמע נורא, כשאתה עסוק ביצירת סרטים, אתה לא חושב שיש משהו שמשתווה לכך בחשיבות. ולקבל פרספקטיבה חדשה לחיים עזר לי מאוד. אבל החזרה למשחק, עם היסודות שבניתי בצעירותי, עדיין לא הבטיחה את מעמדי.
"הרגשתי שאיבדתי את המעמד שלי, ושאני צריכה להרוויח הכל מחדש. ואני מודה: לשמוע אנשים מכריזים על קאמבק ובלה בלה, זה מכביד. אני משתדלת לא להיות רגישה יתר על המידה, אבל לא יכולה שלא להגיב. אני לא יודעת אם זה משום שהתעשייה השתנתה, או שלאנשים פשוט אין סבלנות והם מוכרחים סיפוק מיידי, כי אחרת הם לא יכולים לעצום עין. אחרי הפרשה שלי לא הציעו לי הרבה תפקידים, אבל כשכן עבדתי, הרגשתי בת מזל.
"היום אני רוצה להיות יותר בררנית בתפקידים שאני בוחרת. אני מבינה שזה לא משהו שכל שחקן יכול להרשות לעצמו, אבל כדי להמשיך ולאהוב את המקצוע, זה מה שאני צריכה לעשות".
dudic@israelhayom.co.il
