אלפי זומבים בבגדים מרופטים ובמבט חלול הקיפו את המבנה שבו הסתתרו השורדים. רגע לפני ההסתערות ניסה האב גבריאל לאחד את החבורה סביבו בעזרת משל על חמש אצבעות שהופכות לאגרוף עוצמתי: "יחד אנחנו נילחם, וככה נשרוד". ורובם באמת הצליחו לשרוד, אף שבחוץ המתין עדר זומבים פראי ורעב, מתוגבר בלוחמים חסרי גבולות שעוטים על פרצופם מסיכות מעור פני זומבים ולוחשים: "אנחנו סוף העולם. זה סוף העולם".
העולם של "המתים המהלכים" הוא עולם חולה, עם שלוליות דם, מעיים שפוכים ואיברים קטועים. המגיפה הלא ברורה, שהופכת מתים לרוצחים חסרי הבחנה, החריבה את האנושות. מפחיד שם בחוץ, ואם יש משהו שאפוקליפסת זומבים אמורה ללמד את צופיה היא שבידוד ביתי עוזר לעצור התפרצות מגיפה עולמית. מצד שני, כעת המציאות כל כך חולה בעצמה שהיא לא מאפשרת ליוצרי הסדרה להמשיך לצלם אותה מכיוון שבחוץ משתוללת מגיפה בינלאומית.
הקורונה עצרה את העולם. כן, גם את זה של המתים המהלכים. רגע לפני סיום העונה העשירית, בחודש אפריל, העולם נכנס לסגר ולא ניתן היה להשלים את עבודת האפקטים על הפרק. שידורו נדחה, המעריצים התפוצצו, והציפיות התעצמו. אתמול, אחרי חצי שנה, הוא סוף-סוף שודר ומתברר שההמתנה לא היתה שווה את זה.
העונה הבאה תהיה האחרונה. היא כבר נכתבה ומתוכננות שם הרבה סצנות אפיות עם התקהלויות של מאות ניצבים בתחפושת זומבי. לא משהו שאפשר להרים בימים אלה. לכן הכל בהקפאה, ולצורך משיכת זמן עובדים כעת על שישה פרקי ביניים שלא יקדמו את הסיפור, אך יאפשרו עלילה שניתן לצלם ולערוך גם בימי קורונה. העונה ה-11 תצולם ותשודר אחרי מציאת החיסון, ואז תפוצל לשניים כדי למשוך את הסוף ככל האפשר.
הקורונה שיבשה גם את נקודת מבטנו כצופים על עולם שחווה אפוקליפסה המובילה להתפרקות טוטאלית של כל מוסכמה חברתית. לכן אולי הפרק הפעם יצר הרגשה דומה לפרקי פינאלה קודמים - הוא נתן תחושה גרנדיוזית, הכיל הכי הרבה מהלכים שאי פעם ראינו - ועדיין רגעי השיא בו לא הצליחו להתעלות. דמות אחת מתה, אחרת חזרה לסיפור, יריב מפחיד נוטרל, ואחרי עשר עונות זה לא מרגש אותנו יותר.
"המתים המהלכים" מבוססת על קומיקס מצליח, ומאז שתורגם לסדרת דרמה לפני בדיוק עשור הפך המותג לתעשייה משגשגת. יש סדרת-בת שהשלימה כבר חמש עונות, סדרת ספין-אוף נוספת על נערים בעולם האפוקליפטי שנמצאת בעבודה, ועוד שלל תוכניות פאנל שבהן דנים על פרקים ודמויות.
המותג מסרב למות. "ניו מקסיקו עדיין מחכה לנו", "אולי יום אחד", אמרו אתמול בפרק דריל וקרול, הדמויות היחידות ששרדו את כל העונות. לכאורה שביב של אופטימיות, אך למען האמת זה היה דיאלוג שכולו טיזר לסדרת ההמשך שהשניים התחייבו להשתתף בה (וגם: תעודת הגנה ממוות עד סיום הסדרה, כשחשבנו שאף אחד כאן לא באמת חסין).
"המתים המהלכים" היא דוגמה מובהקת לסדרה שמצליחה וגוססת בו בזמן לאורך שנים. למרות הפופולריות שלה היא לא שומרת על יציבות, והפרקים תמיד נעים בין רגעים עוצרי נשימה לבין הירדמות איטית. זאת סדרה על סוף העולם שמסרבת בכל תוקף להגיע לסופה. ממש כמו זומבית נחושה היא לא מוכנה למות, ורק מייצרת עוד ועוד זומבים קטנים ממש כמוה שיאכלו לכם את המוח.
"המתים המהלכים", פרק סיום עונה 10 (בערך), yes VOD