באמת שניסיתי לא לשפוט את "שעת נעילה" עפ"י החלוקה הישראלית המתבקשת והכל כך בנאלית לימין ושמאל. באמת שניסיתי. אפילו בזתי לצונאמי הביקורות על עיוות ההיסטוריה, בהן שמאבק הפנתרים השחורים לא התקיים במקביל למלחמה או ש"יו יה" של כוורת יצא אחרי המלחמה. גם הביקורת של "מומחי תורת המלחמה" למיניהם על אופי הסתערות הטנקים נראתה לי שולית. לא באתי ללמוד להיות שריונר ולא ציפיתי מדרמה להיות דוקומנטרי. באתי לצפות בסדרת טלוויזיה.
• "שעת נעילה": הצד המכוער של המלחמה
• "שעת נעילה": טיפול פסיכולוגי למדינה
ככזאת, לא מדובר ביצירת מופת. העלילה לעתים מלאכותית מדי, התסריט רווי סיפורים מאולצים, וגם המשחק, לדעתי, לא היה יוצא דופן. ובכל זאת, עקבתי בשקיקה ונהניתי לצפות בכל פרקי הסדרה, לפחות עד הפרק האחרון, שכבר לא הותיר לי ברירה אלא לבחון את הנרטיב הפוליטי שדוחפים לי בכוח, על לא עוול בכפי.
נתחיל בנאומו חוצב הלהבות של החוקר הסורי בזמן חקירתו של אלוש. צופה לא ישראלי, שלא מכיר את ההיסטוריה ואת הקונפליקט על בוריים, מקבל כאן סיפור שנשמע משכנע וצודק מאין כמותו. העיוות בקצרה: במרחב הזה של המזרח התיכון גרו יחד בשלום, בשלווה ובכיף, ערבים מוסלמים ויהודים מזרחים. הכל היה טוב ומושלם עד שהגיעו הציונים הרעים מאירופה והרסו את ההרמוניה המושלמת שהיתה כאן. כמובן שהאירופאים מחזיקים בעמדות הכוח כולן ומנצלים את "העבדים" שלהם, המזרחים, שנשלחים למות בשדה הקרב במלחמה מול "אחיהם" הסורים או המצרים.
לזה תוסיפו את השיחה בין מרקו למלאכי בזמן שהם מזוודים את הטנק רגע לפני קרב חייהם, שיחה שבה מרקו מתוודה שהלשין על חבריו - באשמת המשטרה והממסד שסחטו אותו באמצעות לחץ על אמו. כל זה בזמן שהוא מוסר את חייו בשדה הקרב מול האויב, כמובן.
• חיים כהן: "יום אחד נבין איפה הפוליטיקה פה ווזה עצוב מאוד"
אחר כך, כדי להראות לנו מה זה צה"ל ואיך מתנהגים חייליו, הגיעה הסצנה המופרכת בה אותו מרקו מאבד את שפיותו ומתחיל לחבוט באגרופיו בחייל סורי שזורק את נשקו ומרים ידיו בכניעה, ולא מפסיק להכות בגופה גם כשהסורי כבר מת ודם ניתז לכל עבר.
למי שכל זה לא הספיק לו כדי להבין את האג'נדה שמובאת כעובדה מוגמרת, מגיעה סצנת הסיום בה אוהד קנולר בתפקיד המפקד הבכיר נואם מול הלוחמים שחזרו זה עתה מהקרב. הוא מתחיל בהכאה על חטא השאננות והזחיחות, נשבע לדאוג שמדינת ישראל תהיה "טובה יותר, חזקה יותר, צנועה יותר, אמפתית יותר", ומתעכב על זכרם של הצעירים שנפלו במלחמה ומצהיר "בשבילם תעשו חשבון נפש". ואז משום מקום, ברגע אחד, הטון הממלכתי והמרגש הופך לבליל מילים לוחמניות שלא ברור מהיכן נשלפו פתאום: "אוקי חבר'ה, אנחנו הולכים לכבוש את סוריה. נמטיר אש תותחים על דמשק, על ארמון הנשיאות. כדי שהם לא ישכחו אף פעם עם מי הם התעסקו. נחצה את הגבול, נמשיך כמה שיותר רחוק כמה שיותר עמוק, עד שהממשלה או האו"ם יעצור אותנו. שלב הבלימה הסתיים, והנה אנחנו חוזרים לדרכנו - דרך ההתקפה".
צריך להיות עיוור לחלוטין כדי לפספס את רצף האידאולוגיה האנטי-ישראלית שנדחפה לפרק האחרון בסדרה, וכל זאת בפרק של שעה וקצת. לו הייתי חבר בארגון BDS הייתי לוקח עורך וידאו מוכשר, חותך עמו קטעים מהפרק ומפיץ אותם בכל העולם, הכל כמובן באיכות צילום וסאונד שלא נראו פה מעולם, תרתי משמע. ותודה לתאגיד השידור הישראלי.