יותר מ־40 שנה חלפו מאז הוציא הסופר יהודה אטלס את ספר השירים "והילד הזה הוא אני", והוא עדיין פריט חובה בכל ספרייה בחדר ילדים. בכאן חינוכית עלתה בשבוע שעבר סדרה תיעודית חדשה לילדים, שנושאת את שם הספר האייקוני של אטלס ועושה, בין היתר, מחווה ליצירתו.
הסדרה, שמשודרת בימי שלישי ב־07:15 בבוקר (שידור נוסף ב־14:55), עוקבת אחר ילדים בישראל של היום, בני 11-8, משכבות חברתיות שונות וממקומות גיאוגרפיים שונים. היא עוסקת בנושאים כמו אחים, התנדבות, סבים וסבתות, חגים וחברים, וכל פרק נפתח בקריאת שיר מתוך ספרו של אטלס, בקולו של אחד הילדים.
"אני לא שותף ליצירת הסדרה", מבהיר אטלס (84), "אבל ראיתי שלושה פרקים וראיתי שם עבודה מאוד מסורה. אני יודע כמה קשה לעשות דוקו עם ילדים שייצא טבעי, שהילדים לא יהיו מודעים לצילום".
למה לדעתך "והילד הזה הוא אני" הפך לכזו קלאסיקה?
"אני חושב שהצלחתי לקלוע לאיזה מכנה משותף של הרבה מאוד ילדים. כשהתחלתי לכתוב את הספר עבדתי לפי שלושה עקרונות: לכתוב קצר, כי למה לי לבלבל את המוח, לכתוב פשוט, בלשון יומיומית ולא גבוהה, ולהגיד את האמת, על עצמי ועל ילדים אחרים. לא לנסות ליפייף את זה. השירים עסקו בבעיות שילדים נתקלים בהן. פעם הילד במתח, פעם מתבייש, פעם חוטף מכות, פעם רוצה תשומת לב מאבא שקורא עיתון.
"לכן, לדעתי, הילדים מוצאים את עצמם בתוך השירים האלה. לכל ילד יש בעיות וסודות, וכשהוא נתקל בשיר שכותב על בעיה שמציקה לו - הוא מבין שזה לא רק אצלו. זה נותן להם לגיטימציה להרגיש מה שהם מרגישים ולהתמודד עם הבעיות שלהם".
דור הילדים היום הוא דור של מסכים. אתה חושש שהספר יילך ויישכח?
"זה נכון שהילדים של היום מתעסקים עם גאדג'טים וטלפונים ושתנאי החיים שלהם הרבה יותר טובים, אבל הבעיות הבסיסיות של ילדים נשארו אותו הדבר. מה אני יכול לעשות? במה אצליח? למה לו יש ולי אין? מי אני? מה אני? איך אתגונן מפני אלימות? בבתי הספר היום יש אלימות ושיימינג, פשוט אחרים. כשאני הייתי ילד לא היו רשתות חברתית, אבל היה ילד בכיתה ב' שהיה לוקח ממני פרוטקשן באופן קבוע - את הדברים הטובים שאמא שלי שמה לי בשקית האוכל לארוחת עשר. לאלימות פנים שונות, אבל היא נמצאת. או נושאים כמו אהבה וקנאה. הוא אוהב אותה והיא אוהבת מישהו אחר. זה לא יפסיק להעסיק אותנו לעולם".
"אני ואשתי חלינו בקורונה לפני חודשיים וחצי, אנחנו בקבוצת סיכון, אבל למזלי עברנו את זה די בסדר. הייתי עייף מאוד, ישנתי שבוע. לאשתי היה חום ביום הראשון. אנחנו עדיין לא יודעים הרבה על המחלה, אני קצת יותר רגוע ששפר עלי מזלי ושקיבלתי את הקורונה מוקדם ובקלות, אבל אין לדעת אם אני מחוסן עכשיו.
"האמת היא שלפני הקורונה לא חיינו בגן עדן, אבל עכשיו פתאום הזמנים של לפני הקורונה נראים לנו כגן עדן: ישבנו בבתי קפה, שתינו ואכלנו והסתובבנו. אני המשכתי לכתוב. בקרוב עומד לצאת ספר די גדול שלי, שיכיל 170 שירים על ילדים בסיכון, שעליו אני עובד כבר שש שנים. כל שיר הוא סיפור אמיתי שיש מאחוריו ילד או ילדה. אלה סיפורים ששמעתי מיד ראשונה או מיד שנייה. הוא ייקרא 'ילדים של אף אחד'". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
