באחת הסצנות בסרט "מורנוב", דוקו תיעודי על השכונה הוורשאית בפולין שאכלסה את גטו ורשה במלחמת העולם השנייה, מגיע יוצר הסרט חן שלח עם מתורגמנית לראיין את אחד מתושבי המקום. במהלך הראיון נכנס שותפו לדירה ושואל בחמיצות מי הם ומה הם מצלמים, והמרואיין עונה שמדובר בסרט תיעודי על השכונה. "אה", אומר השותף ומסתובב בחזרה למטבח, "חשבתי שאלה היהודים המזוינים".
"מורנוב" הוא מסרטי השואה שפחות קשים לצפייה, אם אפשר להגדיר זאת כך, אך עדיין מותיר מועקה ועצב. הדוקו מתעד את השכונה שנבנתה על חורבות הדירות ותכולתן שנהרסו במלחמה, או כמו שאמר מישהו בסרט - "מתו מתחתינו ולא נקברו, ובנו מעל שכונה חדשה". חלק מהלבנים בבתים החדשים עשויות מעצמות היהודים שנרצחו, ואחת התושבות מספרת שהיא מודעת לכך בכל פעם שהיא מביטה בטלאי שנפער בקיר בביתה, אבל זה לא יהיה משהו שיגרום לה לעבור דירה.
לצד סצנות מחיי היומיום של השכונה, מראים לנו גם כאלו שצולמו לפני המלחמה באותם מיקומים. הנה זורחת השמש של 1939, הציפורים מצייצות, ומישהו עטוף במעיל, שכנראה אלה ימיו האחרונים, בוחר גבינה בשוק. קטעי הסרטים בשחור־לבן של זוגות מחויכים שמשלבים זרועות ברחוב הראשי מהווים ניגוד שפוגע כאגרוף בנשמה אל מול הנוף הצבעוני העדכני של אנשים עם טלפונים ניידים. הנה גופות שדופות מוטלות בעירום ברחוב, והנה מכון מניקור.
"מורנוב" - הטריילר
כל סצנה בסרט חזקה מקודמתה. כל משפט שנאמר שוקע עמוק בתוך הלב, משהו שגם התסריט הטוב ביותר לא יוכל להמציא. "העצים במורנוב מאבדים עלים ראשונים", מספרת אחת המקומיות. משלחות ישראליות נאספות ליד אנדרטה ושרות בעברית, והשכנים מביטים בהן בפנים קפואות. "הצלחנו לארגן שעה בקניון במקום בעיר העתיקה", מבשרת אחראית המשלחת וכולם שמחים מאוד, חוץ מהפולנים.
רוב הפולנים בסרט אדישים. הם מושכים בכתפיים ושואלים מה אפשר לעשות, צריך להמשיך לחיות. נדמה שבכל בניין בשכונה קרה משהו, ואם יחשבו על הדיירים שהתגוררו כאן לפני ונשלחו אל סופם, על המרתפים שקבורים בהם סודות ועל לבני העצמות, לא יצליחו להתמודד עם המציאות ועם הזיכרונות. "אם אני אחשוב על זה יותר מדי, אני אשתגע", מתנצלת אחת הדיירות.
חלק נוסף בדוקו מביא את סיפורים של אלה שטוענים שראו רוחות או חוו תופעות על־טבעיות בשכונה. רובם "שמעו משכנה שסיפרו לה" על מישהי שפתחה דלת וראתה משפחה של יהודים מתים מחכה לה, או על ילדה לבנה יהודייה שמסתובבת בשכונה.
אחד הדיירים סיפר על מקרים שחווה בעצמו - ריח של עוגה נאפית בדירה הריקה, רעש של מטרפת ביצים מחדר שאין בו איש ואורות שנכבים ונדלקים מעצמם. הוא מרגיש שמדובר ברוח של אישה, שאותה הוא מכנה "רחל'ה". כשהציעו לו להביא רב לגירוש שדים, סירב ואמר: "אבל רחל'ה לא עשתה שום דבר רע".
נדמה שהחלקים על הרוחות מיותרים ומרגישים קצת כמו טריק זול שמנסה לתפוס את תשומת ליבנו. הסרט עומד בפני עצמו בצורה נהדרת וחזקה, ותעתועים על־טבעיים מרגישים לא במקומם בסיפור התיעודי הזה. מצד שני, אפשר להניח שדווקא החלקים האלה יגרמו לדור הצעיר לראות את הסרט, ואם זה אכן כך, יצאנו נשכרים.
"מורנוב", HOT8
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו