"את", המבוססת על סדרת הרומנים מאת קרוליין קפנס, התחילה את דרכה בנטפליקס כמעין דרמת מתח אמריקאית מצוינת. היה בה הכל: אופל, מתח, רומנטיקה ואווירה. היה מענג ומרענן לצפות בספרן המתוק והכריזמטי עושה כל כך הרבה כבוד לספרים וכל כך מעט כבוד לחיי אדם.
ג'ו גולדברג הוא הרוצח הכי מתוק שהיינו רוצים להיות חברים שלו. הרוצח החמוד, עם עבודה משעממת ולא מאיימת, שממש לא בא לנו שיסתבך בצרות עם כל חלקי האדם שהוא חייב להמיס או לקבור, כי מחר יש לו משמרת.
ג'ו הוא אנחנו. הוא בסך הכל מתוסכל שהדברים לא הולכים בדרכו. אין לו כוונה רעה. פשוט מישהו לפעמים צריך לעשות את העבודה השחורה ולג'ו, כידוע, יש מוסר עבודה גבוה. הוא יחטוף, יכלא, יתלכלך ויבתר, יעלה בחיוך מהמרתף לחנות הספרים וגם ימצא לנו משהו טוב לקרוא. הוא תזכורת למפלצת העצלנית שחיה בתוכנו. הרי מי מאיתנו לא חשב לפעמים לרצוח ולבתר מישהו? קורה לכולם, רק שג'ו מספיק אחראי לקום ולטפל בבעיה מבעוד מועד.
הגאונות ב"את" הייתה שהאלימות, הגופות המרוטשות וכמויות הדם עוברות מסך ולא מכבידות על העין. יוצרי הסדרה עלו בדיוק על סף ההכלה של הצופים. אם המוות מיותר והרוצח הוא הנבל, אנחנו לא מסוגלים לשאת את זה, אבל כשהרוצח הוא קצת אנחנו זוהי כבר אלימות סימפטית, חיננית, ולכל המשפחה. מרחץ הדמים של "את" הוא חגיגה לעיניים. על אף שהגופות עוברות במטחנת בשר או בסכין קצבים, הן אלגנטיות כמו בתצוגת אופנה, מהסוג שכיף לראות בטלוויזיה. מוות מוצדק בשם האהבה.
אך על אף החן הבלתי נגמר, המקוריות נעלמת מעונה לעונה. העונה השנייה ניסתה למחזר בחביבות את גאונות העונה הראשונה, אבל אפקט ההפתעה שהיה לנו מהראשונה אבד לחלוטין. אותו ג'ו, רק שהפעם קוראים לו וויל בטלהיים, אותה בק, רק שהפעם היא לאב קווין, ואותה חיבה מוגזמת לשיחות והתלבטויות ארוכות בינו לבין עצמו, בדידות חיננית ואהבה למעקבים, חטיפות ופתרונות יצירתיים להעלמת חלקי אדם.
בעונה השלישית המצב רק מחמיר. ג'ו מתבגר, הוא כבר אבא שוקע בפרברים, הוא מנסה בכל כוחו לכסח את הדשא ולהחליף חיתולים, הוא מוכן לעשות פשוט הכל כדי להתרחק מהפיתויים. על פניו הוא משדר בתחילה כי מוטיבציית המעקבים והחניקות שלו בנסיגה, אך מהר מאוד תגיע הראויה שעבורה לא תהיה לו ברירה אלא לערוף כמה ראשים (רק את מי שצריך כמובן, מי שבאמת מגיע לו).
אולי השטנץ פשוט חוזר על עצמו. ראינו גופה אחת בשקית שחורה - ראינו את כולן. כבר גילינו מזמן שכל מי שלא מוצא חן בעיניו ישלם על כך בחייו. המתח בעונה הראשונה התנקז לכדי כך שלא ידענו מה יעלה בגורלם של הזבובים הטורדניים בחייו. אבל אחרי שתי עונות זה פשוט כבר לא פועל עלינו. אי אפשר לראות קסם פעמיים, שלא נדבר על הפעם השלישית. ואפילו הגימיק בדמות הופעת אורח של איילת זורר לא מצליח לגרום לנו להרים את ראשינו מהמשענת במבט הפתעה, עם כל הכבוד לגאווה הלאומית.
העונה מסתיימת בהבטחה שהרביעית כבר בדרך (והסדרה אכן חודשה בנטפליקס לעונה חדשה נוספת עוד לפני שהספקנו לכלוא אדם נוסף בכלוב הקריסטל), אך אלא אם נקבל טוויסט רציני בעלילה, נדמה שכל הקסמים נשלפו מהכובע כבר הרחק בעונה הראשונה.
מצטערים ג'ו, זה לא אתה. המשך בעבודתך המסורה והחשובה. אנחנו איתך, רק לא מרגישים כבר צורך שתדווח לנו במונולוגים ארוכים בינך לבין עצמך על כל האנשים המרגיזים אותך. גם לנו יש כאלה ולצערנו אין לנו מספיק מוטיבציה וזמן פנוי לקבור את כולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו