זעקה לעזרה: גיא זו-ארץ ומועצת שבט "האח הגדול"

שלא יהיה לכם ספק: סצנת הסיום של פרק מוצאי שבת של "האח הגדול" ששודר אמש היה לא פחות מזעקה לעזרה. כך נראית תוכנית שלוחצת על לחצן המצוקה, מהדקת חגורות ומקווה מאוד שכיסא המפלט שלה ינחית אותה במקום סביר לצורך תפקוד עתידי. מי שפתח טלוויזיה אתמול וחזה בסצנה מעוררת הרחמים הזו יכול היה לרגע להתבלבל ולחשוב שמדובר במועצת השבט של "הישרדות". הנה, אפילו גיא זו-ארץ שם, וסדר הישיבה של דיירי הבית הזכיר מאוד את ישיבות הקאסט מלאות האמוציות של השורדים על האי. מינוס האמוציות, כלומר.

אתה יודע שפורמט הולך ומאבד אחיזה כשהוא כבר לא שומר על חוקיו שלו. במילים אחרות, להוציא את הדיירים מבית האח אתמול, רק כדי ליצור "מועצת שבט" ולנסות לשדל את הדיירים להתווכח זה עם זה, הרגיש כמו פעולה שחוטאת לחוקי המשחק. אבל המהלך הכל כך בוטה, גס ושקוף שקרה אמש לא עמד בפני עצמו. קדמו לו שלל גימיקים נטולי פואנטה לחלוטין, שפומפמו לנו לאורך ערב שלם והסתיימו למעשה בכלום ושום דבר.

מה היה ההיגיון בלתת לדיירי הבית תחושה שיש קהל בחוץ, אם גם כך מהרגע שיצאו הבינו שאין כזה? ומדוע הם הוצאו אחד אחד, אם כל דיירי הבית זומנו בסופו של דבר לאותה מועצת שבט? ולמה, בשם אלוהים, למה תמיר נשאר בבית לבדו (האדם החרדתי ביותר שם, יש לציין, שביקש ספציפית מהאח הגדול מוקדם יותר בפרק לא להיות האחרון שקוראים בשמו בסיטואציית הדחה)? מה היה ההיגיון בלהותיר את תמיר במשך שלוש דקות בבית, רק כדי לקרוא לו שיצטרף לחבריו בחוץ? מה פשר השטיח האדום? אם הוא מיועד לדיירת החדשה, מדוע הוא היה שם כבר אתמול?

אפשר לכתוב המון דברים על הפרק של "האח" ששודר אמש. היו בו גם לא מעט רגעים חביבים או מטופשים, שהם הלחם והחמאה של טורים מסוג זה: הסיפור המומצא לחלוטין של ג'קו על הציביליזציה השלמה שהתגלתה בחור באלסקה, והתגובה ההיסטרית של טיטי, פניני הלשון של עומר מסוג "מגיב ברעות" ו"מונוגמים והומוגנים" ויציאות באמת מצחיקות נוסח "אני אגיד לבת שלי להשתמש בחומרי סיכה?!". אפילו התגובה העולצת של רומי כשהתבשרה שירדה מ-8 ל-6 קנסות הייתה ראויה לאזכור ביום רגיל. לעזאזל, אורן חזן הוציא בפרק ברצינות גמורה מהפה את המשפט: "יש הרבה אנשים שבוחרים בי, רואים אותי בתור הנציג שלהם".

אבל אז הגיע מהלך מועצת השבט, פתרון חירום של הפקה שנואשת לכל סוג של עניין, והכל פתאום התחיל להריח מאובר מאמץ ומאפס מודעות. כשהם נואשים לחמם את הדיירים זה על זה, ניסו זו-ארץ ולירון ויצמן לחלץ מהם אמירה, כל סוג של אמירה, רק שתיצור אינטריגה. השאלות שהפנו לדיירים, אלה שסביר להניח נלחשו להם באוזנייה על ידי צוות במוד פאניקה, היו מלכודות ורבליות ברמת תחכום נמוכה. אבל במקום לגרום לדיירים להזיע, ניכר שדווקא המנחים הם אלה שנראו היסטריים, נואשים, מבולבלים. זה היה מכמיר לב.

ואל תדאגו, הטור הבא ישוב להיות מצחיק, או לפחות ינסה להיות כזה. אבל ממש כמו שהתחלנו אותו, נזכיר שוב: שלא יהיה לכם ספק. אתמול חזיתם בפורמט קורס לתוך עצמו, שזורק רעיונות על קיר ומקווה שמשהו יידבק. לרגעים זה אפילו היה עצוב.