רוני דניאל היה האיש שכולם אהבו.
חף מכל פוזה, כן ואמיתי, עם עמוד שדרה מוצק ועם יושרה שאין לה סוף. מחוספס מבחוץ ורך מבפנים. אף-פעם לא מתנחמד או מחפש למצוא חן. תמיד הולך בדרכו, עם או נגד הזרם. לא היה לו אכפת מה יאמרו עליו, לא הטריד אותו שלעגו לו וחיקו אותו. "שיגידו, למי אכפת", היה עונה.
העולה החדש מעיראק היה הישראלי הכי אותנטי. קיבוצניק ממעוז חיים ("מהעמק"), לוחם ומפקד, אוהב הארץ על באמת. בלי תנאים. הוא לחם על קיומה, ולחם על דמותה. הדמוקרטית, הציונית, האנושית. בשנים האחרונות היה מוטרד הרבה יותר מהשסע הפנימי, מאשר האויב החיצוני. "אנחנו האויב הגדול ביותר של עצמנו", נהג לומר.
הוא היה ישראל של פעם. עם סנדלים תנ"כיים, וספר שירה ביד. בין הגנרלים בקריה לחיילים בשטח, בחר תמיד בשטח. עם אלה ואלה ידע לדבר בגובה העיניים. עם טפיחה על השכם ומלים של פעם כמו "דחילק" ו-"יעני", ועם הסיגריה הנצחית ביד. בשנים האחרונות היו אלה סיגריות שגלגל: זאת היתה דרכו להפחית בכמות, אבל לא להפסיק לעשן.
לא התבייש באהבתו לצבא
הוא אהב את הצבא, ולא התבייש באהבתו. הוא דחק בו להסתער, לכבוש ולנצח, והתאכזב כשזה לא קרה. מי שכינה אותו "דובר צה"ל", פספס את העניין: רוני לא בחן את צה"ל בעיניים אובייקטיביות, אלא כמו אב שבוחן את בנו. מבחינתו, לא היתה שאלה מי נגד מי, ובאיזה צד הוא.
הוא היה אמוציונלי מאוד. באהבתו, ובביקורתו. אבל כמו שהתרתח במהירות, כך הוא התקרר. רגע אחרי, הוא כבר ידע להושיט יד, לחבק, ולא פעם גם להתנצל. "הגזמתי" או "טעיתי" הן לא מלים שעיתונאים מרבים לומר, בטח לא כוכבים בסדר הגודל שלו. רוני לא התבייש לומר אותן אם חש שהגזים או טעה.
הוא אהב את החקלאות. מבחינתו, היא היתה תמצית הציונות. נשק ביד האחת, ומחרשה ביד השנייה. הכוונות הנוכחיות להפריט, לייבא, לייבש הוציאו אותו מדעתו. למעט חיילים, ספק אם היה משהו שהסב לו אושר כמו שדה או פרדס פורח. "אחי, הבאתי לנו תירס טרי", היה משפט קבוע, שבו רק סוג הפרי או הירק התחלף.
הוא אהב את מקצוע העיתונות. בעיקר את היכולת לעזור לחלשים. הוא פחות אהב עיתונאים. הדור החדש שלהם נתפס בעיניו לא פעם כעצלן. "ילדי מבחנה", הוא כינה אותם. "אתה יודע איפה הדשא הכי גבוה בחלקה"? נהג לשאול. "בקצה, ליד השטוצר. כי שם תמיד מטפטפים מים ולא צריך להתאמץ".
"עזוב אותי מהסושי שלכם"
הוא התחבר באותה קלות לשועי עולם ולאדם הפשוט. במשך שנים נשלח ביום הבחירות ללוות מטעם ערוץ 12 את בנימין נתניהו. הוא מעולם לא הצביע לו, אבל נהג בו בהגינות תמידית. בדיוק כפי שנהג באחרון האזרחים שפגשו בו ברחוב.
גם הנאות החיים שלו היו נטולות פוזה, כאופיו. מנעד המסעדות שלו ("עזוב אותי מהסושי הזה שלכם") נע בין הקצביה של סלומי בשוק התקווה, למסעדת הניצחון של יונאל באשקלון. הוא ביכה את העובדה שלא נותרו מסעדות שמגישות קובה באור יהודה, ובעיקר את חוסר הצלחתו להשיג פחית של לוף.
הוא לא אהב לנסוע לחו"ל. זה נראה לו כמו מותרות, והוא חשש שיקרה משהו בעבודה בהיעדרו. כשנסע, הקפיד על אותה פשטות שאפיינה אותו בארץ. אם במסעותיו למרוקו עם חברו ("אחי המרוקאי") יחיאל אבו, ואם לניו-יורק, שם נהג לחבור אל ידיד ותיק שמחזיק בכרכרה וסוס בסנטרל פארק, ולהפליג איתו ברכיבה ובזיכרונות.
הוא היה איש של פעם. היית שולח לו וואסטאפ, והוא היה עונה בסמס. את הרשתות החברתיות שנא. הן היו בעיניו תחליף פלסטי לחיים האמיתיים. למגע האנושי.
האוהד שלא הגיע למשחקים
הוא עבד בחדשות, אבל בבית הוא ראה רק ספורט. כל ספורט, בכל ערוץ, כל היום. הוא אהב כדורסל, ויותר מזה - את הפועל. הוא החזיק במנוי, אבל סירב לבוא למשחקים. "אני מנחוס", השיב תמיד, אבל דאג לכתוב לפני/תוך כדי/אחרי המשחקים, בדרך כלל כדי לבכות את מצבה של קבוצתנו.
הוא לא פחד מכלום. לא מאויב, לא מרקטות ולא מהמוות. בשנים האחרונות התעוררו אצלו בעיות בריאות. נדרש לחץ חברתי לא מבוטל כדי לשכנע אותו להיבדק. כשטופל, מצבו השתפר. "לא ינצחו אותי בקלות", הודיע.
הוא חלק עם מעטים את הכאב התמידי שנשא, על מות בנו בגיל צעיר. בהמשך, התמסר לאבהותו המאוחרת לעלמה ועמית, שמילאה את עולמו: קשה היה להחמיץ את גאוותו בהם, ואת דאגתו להם.
הוא היה חבר אמת. מהלב. תמיד מתעניין, קשוב, אכפתי. וזה לא משנה אם החבר שמולו היה בן גילו, או בן עשרה. הוא ידע תמיד לתת את התחושה שהוא איתך. שאתה חשוב לו. שדעתך לא פחות טובה משלו. לפני שידורים מורכבים, הוא נהג להתייעץ. לבדוק. לוודא שהוא לא טועה. גם כאן, בלי שום גינוני כוכבות. "אחי, אני צריך עזרה", היה אומר.
כל אלה הפכו אותו לאייקון. לגדול מהחיים בעודו בחיים. רוני היה מגחך מן הסתם על ההגדרה הזאת. במקרה הזה, הוא היה טועה. הוא היה יחיד במינו. כבר לא מייצרים אנשים כמוהו, וחבל.
רוני דניאל, האיש שכולם אהבו, מת. והכאב גדול.
