"האח הגדול": מפגן עילג של "כפרה" ו"נשמה"

בשלב מסוים בפרק של "האח הגדול" ששודר אמש (ראשון) חזינו בשלושה אנשים מפרידים בין תמרים לג'וקים, במשימה לצורך השגת "כוח-על מיוחד". לא, לא התבלבלתם - השנה איננה 1996, ואתם לא חוזים במתמודדים ב"ראשון בבידור" כלואים במיכל מקקים או משליכים כדורי שוקולד לפה של אדם אחר. השנה היא לגמרי 2021, והטלוויזיה שלכם השתנתה, התפתחה והתגברה, מאז מפגן הגרוטסקה שהייתה אז התוכנית הנצפית במדינה. זה רק "האח הגדול" שמתעקש להיתקע בזמן.

בעצם לא רק הוא. גם דנה רון, האישיות בעלת העצבים הרגישים ביותר בבית, לא לגמרי הפנימה את רוח הזמנים. קצת יותר משנה אחרי עלייתה של תנועת "Black Lives Matter" ומחאת השחורים בארה"ב, התפלק לה המושג המוקצה "ניגרית" מול הדיירת טיטי - אישה שחורה, להזכירכם. ועוד בהקשר של שטיפת כלים. במקום אחר הדבר היה מביא לסערה פומבית אדירה ואולי אפילו להדחה מהתוכנית. אבל בישראל של "האח", לאחר התנצלות אחת מאוחר יותר (שלמען ההגינות, יש לציין שנראתה כנה מצד דנה) הכל נשכח. מה כבר אפשר לצפות מתוכנית שכללה בפרק אחד גם ביטויים כמו "ראש כורדי" ו"טריפוליטאי לא מפותח"?

אם נחזור שנייה לכל עניין הג'וקים, התמרים וכוח-העל - ניכר שלא ממש מדובר בכוח, כמו בנטל ההעמדה להדחה. בקיצור, אחרי שנגזר עליהם להבדיל בין תיקנים ופירות יבשים, הפרס לזוכים היה ההחלטה לעצב את רשימת ההדחה הראשונה לעונה, לזכות בחסינות וכמובן - בטינתם של דיירי הבית המועמדים לשיגור הביתה. הרשימה, למקרה שתהיתם, מורכבת מרועי, רומי, טיטי, אייל וציפי.

מי יודח ומי ישרוד עמנו לפרק הבא? זה לא באמת קריטי, כי נכון לעכשיו כמעט כל הבית מדגמן אידיליה, או לכל הפחות שואף לכזו. פרט לדנה, כלומר. היא, כפי הנראה, זקוקה נואשות למריבה טובה כדי לפרוק אגרסיות. והיא תנסה להשיג אותה בכל מחיר.

בהתחלה זהו אורן חזן שנאלץ להדוף אותה ממנו, כמו הייתה פיטבול זועם והוא עובר אורח תמים בפארק. חזן, ששמו לא בדיוק הלך לפניו כנער הפוסטר של האיפוק, מפגין סבלנות ראויה לציון, בעודו מתמודד עם האשמות מופרכות מצד מי שבבירור זקוקה לתוכנית יציאה מהבית. "כפרה", הוא יקרא לה. נשמה", היא תענה. "אבל כפרה", הוא ינסה שוב, "נשמה", היא תגיב. וזו, ילדים, ההגדרה המילונית של פאסיב אגרסיב. לפחות הם לא קראו אחד לשנייה "כרעיים", מילה פופולרית אותה נוהגים יתר דיירי הבית להגות בכל עת שבורחת להם מילה מהראש.  

אחר כך זוהי ציפי שמותקפת על ידי דנה, ואף מואשמת בכפייה דתית בבית, לאחר שהובילה את כולם בשירת "כמה טוב השם" בארוחת השבת. למען השם, זועקת דנה בחדר האח, כפסע לפני התמוטטות עצבים.  אלוהים, שיריב באמת ישלח הפעם מסוק וייחלץ אותה משם.

ברגע אחר בחדר האח, הדוגמן, השרירן והאסטרטג הצה"לי אייל ברקובר, יגלה לנו שהוא קצת מאוהב ברומי. "זה כבר מאז שנכנסנו לבית", הוא יאמר קודם לתמיר, "זה חייב להיות אמיתי". בוודאי, כמו כל דבר שמחזיק כבר שבוע, בהחלט מדובר ביציקת בטון. אייל לא ממש יודע איך להכיל את הרגש הזה, או לתאר אותו, אבל מסביר לאח: "אני מרגיש קצת טמבל כזה, אין לי מילה אחרת". נו, מי אנחנו שנוסיף לבדיחה שכותבת את עצמה כבר?

עוד בפרק: אורן מבועת ממידת ההרמוניה בבית, ורק מחכה שלמישהו "יקפוץ הקוף" (ולא סתם קוף, הוא אומר. שימפנזי!) וכמובן - ויכוח שמפוצץ את הבית אודות תפקידה של גל גדות במערך ההסברה הישראלי. ציפי טוענת שאין כזה, ואורן מסביר לה שאולי לגל אין, אבל לוונדרוומן ועוד איך יש כזה. "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה", הוא מצטט לה מספיידרמן, ואל תגלו לו שהרבה לפני שהגיע אל עולם הקומיקס, עוד אפשר למצוא גרסאות של המשפט כבר במהפכה הצרפתית.

וזה בסדר, כי לעומתו דנה לגמרי בטוחה שהיא חתומה על משפטים שקיימים כבר. "איך אמרתי לבנים שלי?" היא אומרת בחדר האח. "מה שלא שובר אותנו - מחשל אותנו". הורג, דנה, אומרים הורג. הרגת. מה שכן, אפשר להיות בטוחים שאף אחד בעולם, אבל אף אחד, פרט לאורן חזן אינו חתום על המשפט: "אני, כשאני מפהק, זה אומר שאני לא עייף". עייפתם. כולכם.