לירי אלבג סימנה לב עם אצבעותיה - זו היתה תמונת הניצחון האמיתית של העיתונות החופשית

סיקור שובן של התצפיתניות מהשבי | כל הערוצים

בתמונה שאנחנו כבר מתחילים להתרגל אליה, יצאו ארבע החטופות מהרכבים של חמאס כשבידיהן שקית ממותגת מהשבי. מרצ'נדייז. כמו מגנט מחתונה על מקרר. מתנה קטנה מאירוע גדול.

שחרור החטופים זה חתיכת אירוע גדול ברמה בינלאומית, וכשהשלב הנוכחי נמרח על פני שבע פעימות ו-42 ימים אז מדי שבוע אנחנו מקבלים אירוע טלוויזיוני בהמשכים.

ההמתנה לחזרתם מהשבי, העניין הבינלאומי, וגם הוודאות שמתישהו זה חייב להתפוצץ כי אנחנו במזרח התיכון - הפכו את שחרור החטופים לאירוע החדשותי הכי מסוקר בעולם. ואתם יודעים מה קורה כשיש אירועים במימדים כאלה: הגורמים המעורבים לוקחים לעצמם את הבלעדיות על זכויות השידור ואספקת התכנים החוצה - וכתוצאה מכך הם שולטים על הנרטיב.

אם זה עובד באולימפיאדה, באירוויזיון ובמונדיאל - זה יעבוד גם כאן.

כפועל יוצא מכך, לכלי התקשורת המשדרים אין נגיעה לתמונות שהם מציגים. הם לא מייצרים אותן, אלא הם רק הגורם המתווך. וככה יצא שהצלמים הרשמיים של אירוע שחרור החטופים הם דובר צה"ל, לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), חמאס וערוץ אל-ג'זירה. כשבעזה אין עיתונאים זרים ויש רק משילות של חמאס, וכשמדינת ישראל מגוננת על השבים מרגע כניסתם ארצה - לא נותר לטלוויזיה אלא להסתמך על תמונות שלא שלהם, ולחפור הרבה.

הדאגה היתה עצומה בשעות הבוקר, כשהגיעו התמונות הראשונות מעזה. חמושים חצצו את הכיכר, היו שלוש זוויות צילום, מסרים מודפסים על במה, איש של אל-גז'ירה דיווח מהשטח וכל הערוצים הישראלים שידרו פיד של הערוץ שהממשלה אוסרת לשדר בארץ. האירוניה קפצה ראש למי הים של עזה.

"תיזהרו, תעמולה", הבהילו את הצופים. "יעלו אותן לבמה לצעדת בושה", הודיעה דנה ויס, דני קושמרו ניבא שישפילו אותן בשידור חי, ויונית לוי הרגיעה שכדי להתגבר על תמונות לא נעימות חדשות 12 ישדרו אותן בדיליי של שניות כדי שתהיה אפשרות לצנזר.

העובדה שקיבלנו שידור חמאסי הפכה את השעות המתוחות הללו למפגן הסברה מביך. הפרשנים חזרו ואמרו כי מה שאנו רואים הוא לא המציאות. שהם חוגגים ניצחון, אבל הם הפסידו. שזה מפגן כוח מזויף. בסוף, כשהבנות הניפו ידיים וחייכו, יותר לא היה אכפת לאולפנים שהם צופים ב"טרור פסיכולוגי". זו תמונת הניצחון, הסבירו, פיצלו מסך והציגו קהל דומע בכיכר החטופים.

משם עברו לידיהן הנאמנות של צלמי דו"צ, שתיעדו את התצפיתניות בכל מעבר גבול, בכל עלייה וירידה ממסוק. דרך העדשות הצבאיות ראינו כל חיבוק, כל בכי, כל מפגש וכל מחווה. בסטילס או בסרטוני וידאו ששודרו בלופ אינסופי.

"אנחנו ניתן להן פרטיות, נשבעים", הבטיחה הילה קורח, "אבל אם אפשר לראות את התמונות האלו שוב ושוב ממש נשמח".

פתטי היה לראות איך על מנחת המטוסים של ביה"ח גרמו לארבע השבות להמתין במסוק עשר דקות, על מנת להרים שרוולים שיסתירו אותן לאורך מרחק הליכה של חמישה מטרים. את הזמן הזה ניצלה לירי אלבג כדי לנופף מחלון המסוק ולסמן לב עם אצבעותיה ברגע קטן שבו הצליחה לחדור את מעטפת הצלמים הרשמיים של האירוע.

זו היתה תמונת הניצחון של התקשורת החופשית.