החוקים הלא כתובים: חוק הרייטינג הוקפא, בינתיים, אבל מי צריך אותו בכלל?

"רייטינג" זו מילה גסה. גסה ממש, בערך כמו הקללות שעושים עליהן ביפ בשידור. האמת, רייטינג היא כמו קללה במובן הזה שעושים מהמילה הזו הרבה יותר ממה שהיא. הרי רייטינג היא סתם מילה, סתם מספר, ולמרות זאת מתרגשים ממנה, סוגדים לה ומאוד מוטרדים ממנה אף שאין לה שום משמעות.

כי בתכלס, איך נתוני רייטינג של תוכניות וערוצים יכולים לעזור לנו, האזרחים, בחיי היומיום שלנו? נכון, אחוזי הצפייה הללו אולי משפיעים בעקיפין על הרגלי הצפייה שלנו, אולם לרייטינג עצמו אין באמת השפעה על האדם הממוצע, בוודאי שלא כמו מדד המחירים לצרכן, למשל. למעשה, היחידים בציבור שאחוזי צפייה הם כלי שימושי עבורם אלה עובדי הטלוויזיה והאנשים שמפרסמים בה, וזהו.

ועדיין, ישראלים כל כך אובססיביים על רייטינג עד כדי כך שחברים בקואליציה מנסים כבר תקופה לקדם חוק שיאפשר לשרי הממשלה נגישות ושליטה על מאגר הנתונים, וגם יחייב את גופי השידור לשתף בזמן אמת את צופיהם במספרי אחוזים שעולים ויורדים, כאילו מדובר במהפך שישנה את חיינו. מכיוון שהצעת החוק (של ח"כ דנינו מהליכוד) שתוכננה לעלות הבוקר בפני ועדת הכלכלה, היתה מאוד גולמית, לא אפקטיבית ובעייתית מבחינה משפטית - היא הוקפאה לעת עתה על ידי יו"ר הוועדה, דוד ביטן. לפחות עד שיוחלט לקדם אותה שוב בשינוי אדרת.

בסביבת שר התקשורת התעקשו כי מטרת החקיקה היא שיקוף של המספרים האמיתיים בפני הציבור - כאילו מדובר בבשורה מעודדת כמו הפחתת מיסים. אך האם באמת מה שעומד מאחורי המהלך הוא רצון לשפר את גופי השידור, להקל על מפרסמים ולעזור לאזרחים לקבל תכנים טובים? או שהיתה זאת פרוסת סלמי בנקניק שהממשלה דוחפת לתקשורת, וכישלון זמני להשתלט על המספרים וגם לעזור על הדרך לערוצים מסוימים ולמלחכי פנכה?

"דוד ביטן - הוא איתנו או נגדנו", צייץ ינון מגל בעקבות החלטת הח"כ לעכב את חוק הרייטינג, וכך אישר סופית כי יש חוקים שכל מהותם היא לעזור לערוץ ספציפי ולהתנקש בערוצים האחרים.