תום השנה האזרחית קרב אלינו במהירות, ותכף יבואו כולם עם הסיכומים שלהם. אז היות שבשנה החולפת צברתי בערך 7,000 שעות צפייה בטלוויזיה, נדמה כי אני יכול לבחור את הסדרות הזרות הכי טובות שיצאו בשנה החולפת, בסדר עולה ורק על פי טעמי האישי.
ואתחיל עם אחת מהסדרות היותר אנדררייטד של 2024, זאת שהשתחלה למקום ה־15 בדירוג שלי: "מלון הזבין" (אמזון פריים) התרחשה במלון בגיהינום המנוהל על ידי בת השטן, והיתה מהסדרות שהכי עפתי עליהן ושטחנתי ללא הרף את הפלייליסט המושלם שלה. מדובר בקומדיית אנימציה חתרנית עם ווייב של מחזמר, שצמחה ביוטיוב ושהעיבוד שלה לטלוויזיה עלה על כל הציפיות - גם אם עבר מתחת לרדאר של כולם.
במקום ה־14 שמתי את "פולאאוט" (אמזון), סדרת אקשן על פי משחק מחשב, שנתנה מבט מייאש על האנושות במציאות חרבו־דרבו פוסט־אפוקליפטית, 200 ומשהו שנה אחרי חורבן לוס אנג'לס מפצצת אטום. הרבה רטרו עתידני, אלימות ברוטאלית בסלואו־מושן, אינטריגות והומור שחור. לא לבעלי קיבה רגישה.
העונה השלישית של "הדוב" (דיסני+), על המסעדה הכאוטית של שף כרמי, משפחתו וחבריו בשיקגו, קצת אכזבה - בטח בהשוואה לקודמותיה. ועדיין, היא סיפקה שני פרקי מופת, ששווים מקום 13 בסיכום השנתי. אבל לא הכל צריך להימדד במדדי גורמה ומישלן: "רק לא זה" (נטפליקס), למשל, שהיתה הגילטי־פלז'ר של השנה. הקומדיה הדבילית הזו על אהבה בלתי אפשרית בין רבי חתיך לפודקאסטרית גויה סחפה המוני צופים, צבעה מגזרים ועוררה שיח בינלאומי על התבוללות וסטריאוטיפים.
המקום ה־11 במצעד השנתי שייך לדרמת הגנגסטרים החולנית "הפינגווין" (yes, סלקום ו־HOT), שמכרה את היקום של באטמן למאפיונרים חסרי לב שהשקיעו עונה שלמה במלחמת כנופיות, במניפולציות ובמבחני אמון. לסדרה הזאת היתה כריזמה - וגם את פרק 4 המופלא, שגרם לי לרעוד ולהסתחרר מכריסטין מיליאוטי.
את הטופ־טן פותחת סדרה בשחור־לבן, "ריפלי" (נטפליקס). דרמה נטולת צבעים עקב נסיבות אמנותיות, שהפנטה צופים דרך סיפור על אהבה, נוכלות וגניבת זהויות באיטליה של שנות ה־60. חוץ מזה, אנדרו סקוט בתפקיד המיתולוגי של טום ריפלי זה אלמנט מהסוג שקשה להישאר אדישים אליו.
היוצר המוערך דונלד גלובר כיכב השנה בחידוש סוער לסרט האיקוני של בראנג'לינה, "מר וגברת סמית'" (אפל TV) - דרמת אקשן קומית על נישואים פיקטיביים ומשימות ריגול מסתוריות. ושוב, גלובר הוכיח כי כל מה שהוא נוגע בו הופך ליצירה סוחפת, עמוסה ברגש ובמסרים על גזענות ועל מעמד חברתי.
במקום השמיני הגיעה דרמה בריטית "מבטלים את דאגלס" (yes, פרטנר ו־HOT), על פערי דורות, מגדר ושיימינג בתעשיית הטלוויזיה. לאורך ארבעה פרקים הציפה הסדרה טוויסטים כאלה שגלגלו מצד לצד את נקודת המבט ואת תפיסת המציאות של צופיה. ואף על פי שמאסנו בסדרות על מי־טו, על גברים רעילים ועל תעשייה שבורה - "דאגלס" הצליחה להיות אחרת, למרות הכל.
גם השנה נפוצה נורמה מפוקפקת לפצל עונות של סדרות לשני חלקים. בעבר היה בכך היגיון שיווקי, אך היום נדמה כי זו שיטה אומללה שנועדה למרוח מוצר מבוקש ולסחוט בכוח באזז כפול. מה שאני מנסה לומר - זהו סוף החלק הראשון של הסיכום השנתי. המשך יבוא...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו