במשך כל העשור שעבר גלעד שלמור שימש ככתב המשטרה של חדשות 12. הוא הכיר היטב את כחולי (והיום שחורי) המדים, מפקדיהם ונציגיהם השונים, וביקר לא אחת את אופן פעילותם בשטח. נאמן לעבודתו כעיתונאי, גם הוא מודה שברוב הזמן, ובהתאם לאופן שבו הבין את תפקידו של מי שמסקר אותה, חיפש פגמים בהתנהלות המשטרה. "זה היה לחם חוקי", הוא מודה כיום, "למצוא את הרע, את השלילי".
אבל כשהוא ניגש לעבוד על "משטרה, סרט מלחמה", הדוקו שביים יחד עם נדב דירקטור, שעוקב אחר קורותיהם של שישה שוטרים בשבת השחורה של 7 באוקטובר, את המבט הביקורתי החליף סנטימנט אחר. כזה של הערכ,אפילו אפשר להגיד - התפעמות.
"קיבלתי מאות שעות חומר גלם מתוך מצלמות הגוף והראש של השוטרים", הוא מספר לקראת שידורו של הסרט בקשת 12 הערב (חמישי, מוצאי שמחת תורה) - בדיוק שנה אחרי המתקפה. "ככל שצפיתי בחומרים יותר ויותר נגלה פה סיפור אחר, קצת יותר מורכב. בתור מי שהתרגל לחפש את השלילי, פתאום ראיתי גבורה ואומץ. ראיתי התמודדות של אנשים שלא תמיד ידעו מה לעשות, אבל מצאו את הדרך שלהם לעשות זאת בצורה שהם חושבים שהיא הטובה ביותר". את החומרים המרתקים ליכדו הוא ודירקטור לכדי מסמך תיעודי מסמר שיער, שמרגיש לעיתים לא פחות מסרט פעולה. בהלה, דחיפות ויצר חיים מתפרץ מרחפים כמעט מעל כל סצנה, דקה או פריים, בסרט שמצליח לתווך לצופה באופן ישיר, כמעט חף מפילטרים, את סכנות אותו היום.
"צללנו לתוך הפרויקט הזה מתוך ניסיון לשרטט תמונת קרב אמיתית, כפי שהיתה", אומר שלמור. "אני זוכר שישבנו בחדר העריכה ואמרנו שאנחנו רוצים שהצופה ממש ירגיש את האדרנלין של השוטר מבעבע, בזמן שהוא פועל בשטח. זה באמת איזשהו ניסיון לייצר קופי־פייסט מאותו היום, מתוך רצון להעביר את הרגע, כפי שהיה נוכח שם".
בוחרים להסתער
"שוטרים, סרט מלחמה" מצייר תמונה אחרת של כוחות השיטור מזו שכמעט התרגלנו, כאזרחים, לראות במבט עליהם בשנים האחרונות, אולי אפילו העשורים. בניגוד לביקורת הרבה שיש ועוד תהיה על התנהלות הצבא באותו היום, ועל האופן שבו ניהל את שעות המלחמה הראשונות, נראה שדווקא כוחות המשטרה נמנו עם הראשונים להבין ולעבד את הסיטואציה, והגיבו בהתאם. הסיבה לכך, כפי שמובהר בסרט, תלויה בהבדל באופן שבו שני הגופים מורגלים לתפקד בזמן חירום.
"שוטר רגיל להיות עצמאי. אחת מהדמויות בסרט זה רמי כהן, שוטר תנועה. מ'רמי כהן שוטר תנועה' אף אחד לא ציפה לצאת ולהילחם במחבלים, מצפים ממנו לקום ולתת דוחות תנועה. אבל הוא עשה את מה שעשה באותו היום כי הוא רגיל לפעול על דעת עצמו. היו שוטרים שבחרו לא להיכנס לאירוע, אבל אנחנו התמקדנו באלה שכן. שאלתי כל אחד מהשוטרים איך ולמה - ולא קיבלתי אף תשובה גדולה של 'מימוש עצמי', 'ייעוד' או 'הגשמת שליחות'. לא נאמרו מילים כאלה. הכל היה על מעין אוטומט, ואני חושב שזה פשוט איזשהו אינסטינקט חייתי של לצאת ולהגן על הטריטוריה שלך".
לראיין אנשי כוחות ביטחון זה אתגר עיתונאי. היה יותר קשה להוציא מהם רגש? יש בהם משהו תכלסי, ענייני.
"רפ"ק כתר צורן, שהוא אחד מגיבורי הסרט, סיפר על איזשהו רגע מחריד שהוא חווה באותו היום. זה סיפור מאוד קשוח על כך שהוא חשב לרגע שהוא ירה והרג אנשים מכוחותינו (מדובר היה במחבלי חמאס שגנבו ניידת של משמר הגבול - ע"פ). הוא מסר את הסיפור הזה 'על הדרך', והרגשתי, בתור במאי, שלרגע הזה מגיע קצת יותר זמן נשימה, אינטונציה. לא כמו פעולה של ספירת תפוחים במכולת. ניסיתי ארבע פעמים לשאול אותה השאלה ולהוציא ממנו קצת רגש. הוא אמר לי 'אחי, אם אשתי לא מזכירה לי בבוקר לתת לה חיבוק, גם את זה אני לא עושה. אתה לא תוציא ממני רגש, שכח מזה'".
הרגשת שאתה מראיין אנשים מפוכחים, אולי אפילו פוסט־טראומטיים?
"הם נראים לי כולם פוסט־טראומטיים, אבל פוסט־טראומה זה ספקטרום. יש מי שמפוכח יותר ויש מי שפחות. מעניין לראות שכיום יש הרבה מודעות לנושא, השוטרים זכאים לטיפול נפשי במסגרת המשטרה ומאות מהם כבר הלכו לקבל טיפול כזה. אבל גם מעניין לראות שכמעט כל המרואיינים התייחסו לנושא הזה כמו אויב שיש להיאבק בו, מתוך מחשבה של 'אחרי כל מה שעברתי - אם אני מפסיד בסוף לפוסט־טראומה אז אפשר להניף דגל לבן'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו