פרזנטורים של רצון טוב: אפילו הפרסומות משתדלות לחבק אותנו

בימים קשים אלה חברות מסחריות וממשלתיות משתמשות כולן באמירה "בימים קשים אלה" כשהן פונות אלינו דרך המסך. זה בסדר, אנחנו סולחים להן, כי בימים קשים אלה אפילו הפרסומות משתדלות לחבק אותנו.

הימים האלה קשים בעיקר לקופירייטרים של חברות הפרסום, שצריכים למצוא את הניסוח המדויק על מנת להעביר את המסר הנחוץ. "יחד ננצח", "אנחנו משפחה אחת", "גם הלב צריך כיפת ברזל", "כולנו יחד לעתיד טוב יותר", ו"שיבואו ימים טובים יותר בקרוב". כמו קלישאה אחת גדולה, כולם מחבקים אותנו. אפילו הביטוח הלאומי מחבק אתכם, וגם הבנק שלכם מחבק. יש יותר טוב מזה?

עד שיהיה פחות קשה אנחנו נמצאים בשלב מעבר לקראת חזרה כלשהי לשפיות. איך עושים זאת? לאט ובעדינות. על הפרזנטורים נגזר לעטות מבט נוגה ולשדר דאגה, אכפתיות ואופטימיות. עמוס תמם דואג למשכנתא בקול סמכותי ומרגיע, אסי עזר ואלברט מבטיחים טיפול פסיכולוגי, וגידי גוב מזהיר מסרטונים ברשת. וכולם מחבקים. ביחד.

לאחר שבועיים רצופים של חדשות בלי פרסומות, יותר ויותר חברות חוזרות בהדרגה לפרסם בטלוויזיה. אתמול, למשל, התארכו מקבצי הפרסומות עד לחמש דקות בכל הפסקה, והמפרסמים ניסו, כל אחד בדרכו, למצוא את הדרך הנכונה לעשות פרסומת בעת מלחמה.

חברות ממשלתיות הזכירו שהן "תמיד לצידנו", וחברות מסחריות שילבו בין הבלטת תרומתן לקהילה לבין מבצעי קניות או הטבות נוכח המצב. הכל בצבעי כחול ולבן, דגלים וחיבוקים. רוצה לומר, הפרסומות של הימים הקשים האלה לא מוכרות מוצרים, אלא בעיקר מקדמות מותג - את החברה עצמה ואת חשיבותה.

אך בסופו של דבר הקלישאתיות היא לא כל כך רלוונטית, כי המפרסמים הללו, ששמים היום כסף בידיים של גופי התקשורת - ולא משנה מאיזה אינטרס - למעשה מצילים בכך את המשך קיומה של התקשורת ביום שאחרי המלחמה.

להחזיק שידורים מסביב לשעון בממדים כאלו, כפי שעושים עכשיו הערוצים המסחריים, זה עסק ביש. מדובר בהוצאות מטורפות, שנאמדות בתוספת של 300 אלף שקלים לכל יום שידור מלא. ההערכות הן שבשבועיים שבהם לא שידרו פרסומות ערוצים הפסידו כמעט 50 מיליון שקלים, והבור הכלכלי ממשיך להעמיק.

מכיוון שאין אופק ברור לחזרה ללוח השידורים האסקפיסטי הרגיל, בינתיים הפרסומות המחבקות הן הדבר היחיד שאיכשהו מחזיק את התקשורת בחיים. אז תמשיכו לחבק, בעיקר בימים קשים אלה.

סוף סוף משהו אמיתי בחדשות

גיא זהר הוביל דיון בכאן 11 על הנזקים הנפשיים שנגרמים מצפייה ממושכת במשדרי החדשות. "בחדשות ממליצים: לא לצפות בחדשות", זו היתה הכותרת שבחרו לשים בתחתית המסך. סוף־סוף אמרו משהו אמיתי בחדשות, ששווה להקשיב לו וליישם.

המספרים הנעלמים

כחלק מהרצון "להעלות את המורל", ואולי סתם בגלל שינוי גישה, כמעט לא מציינים יותר לאורך יום השידורים הארוך את המספר המעודכן של ההרוגים, הפצועים והחטופים במלחמה. אמנם המדינה עדיין לא מספקת נתון מדויק, וזה הזוי. אבל כרגע היחיד שעוד מקפיד לצרוב את המספרים בקביעות על המסך שלו זה ערוץ 9 בשפה הרוסית. זה לא נכון ולא ראוי להשכיח את המספרים הללו. הם לא סתם מספרים, הם בני אדם כמונו.