א' זו אשמה, ב' זה בכי: מילון המלחמה הטלוויזיוני הבלתי שלם

אשמה. על דבר אחד כולם מסכימים - היה מחדל חסר תקדים. עשרה ימים בתוך המלחמה ועדיין לא החלטנו לגבי העיתוי שבו מותר לדבר על האשמה, להשמיע ביקורת ולהתחיל להפיק לקחים. מעניין מתי יתחילו לדבר על אחריות.

בכי. רשימת העיתונאים שבכו מול המצלמות מתארכת מיום ליום, ולא משנה אם מדובר בירון אברהם, בקרן מרציאנו, בלוסי אהריש או באנדרסון קופר. אנשי טלוויזיה, שבדרך כלל משתדלים להפגין רצינות ואדישות, מצאו עצמם מתייפחים ומשתנקים במהלך ראיונות או בדיווחים מהשטח, בלעו רוק והמשיכו לשדר. אי אפשר שלא.

ביידן. העובדה שישראלים מצפים בשקיקה לכל נאום של פרזידנט ג'ו, שדבריו מייצרים תחושת ביטחון ותקווה, הפכו אותו מיידית לסבא של המדינה. שלוש שנים לא הבינו איך האיש הזה מנהל את העולם, עד שבימים האחרונים גם בערוץ 14 הודו שאולי הנדסת התודעה קצת יצאה משליטה. עוד הוכחה שכדי להנהיג צריך כותב נאומים כישרוני וביצים מברזל.

הגרי. דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי שומר על קשר יומיומי עם הציבור. אחרי כניסה מהוססת ומבולבלת למערכה, הגרי התעשת מהר ונשמע כעת משכנע ואחראי. הוא מתנצל, מקבל אחריות, ולא חושש לענות על שאלות קשות. לפחות הוא.

טלגרם וטוויטר. צריך שיהיה ברור - יש תקשורת חופשית כמו טלגרם וטוויטר, ויש טלוויזיה עם כל הגבלותיה. ההבדלים בין אמצעי המדיה חייבים להיות מוגדרים וברורים. לטלוויזיה יש אחריות ציבורית לסנן תכנים, לחסום פייק ולא לעורר תבהלה. רק ככה נשמר את אמינותה.

יחד. המילה יחד מככבת בסלוגנים שנבחרו על ידי שלושה ערוצים. בערוץ 12 כתבו בפינת המסך "יחד ננצח", ב־13 "חזקים ביחד" וב־14 "בעזרת ה' יחד ננצח". רק בערוץ 11 התחכמו עם "אנחנו כאן".

מיטוט החמאס. עד מתי יציפו אותנו בקלישאות כמו חמאס מורתע, שני הצדדים לא מעוניינים בהסלמה, פירוק חמאס או שינוי קונספציה? השיח הצבאי־ביטחוני מוכרח לעדכן גרסה ולזנוח קלישאות מיושנות לקראת הכניסה הקרקעית לעזה; כי אם למדנו משהו מאירועי 7 באוקטובר, זה שפרשנים צבאיים חוזים את העתיד כמו שפרשנים פוליטיים חוזים מגמות. רוצה לומר, הם בסך הכל שופר של המערכת.

פוליטיקאים. כמות הפוליטיקאים באולפנים נושקת לאפס. רק אתמול צייצה טלי גוטליב במרמור שהפסיקו להזמין אותה לשלושת הערוצים ולכן היא אינה יכולה להשמיע את קולה. זו מגמה חיובית, כי לפתע מקדישים את זמן האוויר כדי להשמיע את קולם של כמה שיותר אזרחים שאיבדו את כל עולמם, לוחמים בשטח ומתנדבים. במקום פוליטיקאים מסיתים ומפלגים, סוף־סוף מראים בטלוויזיה את עם ישראל האמיתי והטוב. רק שיישאר ככה.

פרופגנדה. כדי להבין איך מתחלק העולם, מומלץ להציץ בערוצים הזרים. האמריקנים והאירופאים התקבעו על הנרטיב שלנו ונותנים הרבה אייטמים שמשרתים את ישראל בעיצוב דעת הקהל. מנגד, שתי רשתות גדולות עומדות בחזית ההסברה הפלשתינית - אל־גז'ירה הקטארית לצד ערוץ התעמולה של פוטין, RT, שמדברר ממוסקבה את שקרי חמאס ומהנדס נגדנו תודעה מבוקר ועד לילה. אלה הכי מסוכנים.

רחל מאופקים. גם לגיבורים יש 15 דקות תהילה, שאחריהן הם חוזרים להתמודד עם החיים: עם הבית ההרוס, עם הביטוח, עם הפוסט־טראומה ועם הבדידות הנפשית.