בלתי נתפס, אבל שלושת ערוצי הטלוויזיה דווקא אבחנו מוקדם מאוד את גודל הקטסטרופה שנכנסנו אליה. מי שביומיום מכונים "ערוצי התבהלה" תפסו את ממדי האירוע והמחדל הרבה יותר מוקדם מהדרג המדיני, ולמעשה תפקדו טוב יותר מהממשלה, מהצבא ומהמשטרה.
רגעי סיכול חוליית מחבלים מהאוויר בקיבוץ בארי
במשך שעות על גבי שעות הם עדכנו את הצופים על המתרחש בשטח, הקפידו לסנן את רוב הפייק, בחרו להימנע מהקרנת סרטוני סנאף, והתקשו להסביר לצופיהם מדוע הגורמים הביטחוניים - מרה"מ ועד למפכ"ל - פשוט שותקים, או למה צה"ל משחרר הודעות לקוניות ומנותקות.
המדינה פשטה את הרגל, מזל שעוד נשארה לנו הטלוויזיה. בהיעדר מנהיגים, אנשי החדשות לקחו על עצמם תפקידים קריטיים במערך ההצלה; כמו לשקף לאזרחים את המציאות בעדינות ובשכלתנות, להרגיע, להפחית חרדה, לתווך בין מנותקי קשר ואפילו להציל נפגעים.
"חטפו את אבא שלי, ראיתי תמונה שלו בטלגרם", בכתה תושבת בארי כשעלתה לשידור, והותירה את דני קושמרו חסר מילים ועם גרון חנוק. אדם אחר סיפר לעודד בן עמי שנותק הקשר עם אשתו ובנותיו. "עשיתי איכון לטלפון והוא בחאן יונס", אמר והתחנן לעזרה. בהמשך הוא עלה שוב לשידור ואישר כי זיהה אותן נחטפות לעזה בסרטון שהופץ. "אשמח אם מישהו מכוחות הביטחון ייצור איתי קשר, הם לא מתייחסים אלי כבר הרבה זמן", הוסיף.
וכך זה נמשך, כמו סרט רע שמסרב להיגמר. מבלה במסיבת הטבע שהותקפה לחש לקושמרו ממקום מחבוא ביער "אני חייב להיות בשקט. תצילו אותי. שמעתי 'אללהו אכבר'. תבוא לראיין אותי גם אחרי זה, אם אני אחיה". עוד ועוד ישראלים עלו לשידור, מבוצרים בממ"דים, דיווחו על מחבלים מחוץ לדלת והתחננו על חייהם בשידור ישיר. תמיר סטיינמן, הכתב של חדשות 12, דיווח על הודעות מצוקה שהוא מקבל, ובהמשך עדכן בבכי כי הודעות מאנשים מסוימים פסקו ו"אתם יודעים למה".
כתבים מחוץ לבתי החולים השתדלו לתווך בין הורים לילדיהם מנותקי הקשר, בעוד אדווה דדון חבשה קסדה ודהרה לזירת המסיבה ושם ביחד עם אזרח עיקש פרצה פנימה וחילצה במו ידיה צעירים שהסתתרו באזור והמתינו חצי יום לסיוע. בלתי נתפס.
מערך ההגנה של ישראל קרס, וגם המערך שאמור לייצר הסברה ולהרגיע את הציבור - לא תפקד. בקרב על התודעה, המשילות וההרתעה היה רק צד אחד במערכה. הסרטונים המזעזעים של חמאס כבשו את המסכים ועוררו בהלה, חרדה, הלם ופחד, אבל צה"ל לא ידע לספק מתקפת נגד גם בקרב על התודעה.
לפיכך נוצר פער עצום בין מה שאזרחים צרכו ונחשפו אליו ברשתות החברתיות, לעומת ההודעות והמידע שסיפקו הגורמים הרשמיים שהקפידו לומר לאזרחים: תאמינו רק לנו, למרות שכרגע אסור לנו לומר לכם כלום. אין מסיבות עיתונאים, אין לייב באינסטגרם, אין משילות, רק סרטונים מוקלטים עם קלישאות. זה עבד בשנת 73', זה לא עובד ב־2023.
וככה מצאה את עצמה הטלוויזיה בין לבין (לא כולל "ערוץ החדשות", עכשיו 14, שבחר לא לשדר כל השבת), והשתדלה למלא את החלל שהופקר על ידי המדינה. כי הרי זה בדיוק תפקידה של הטלוויזיה ברגעי חירום: לדווח על אסונות בצורה שקולה ומאופקת, לשקף מציאות, לסייע לאזרחים במצוקה, ולטלטל את המערכת המנומנמת שנכנסה להלם קרב ולא תפקדה ברגעי האמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו