"DIG" לא תורגמה ל"חפירה", אולי כי מי שרכש אותה עבורנו חשש שהצופים יתבלבלו בין שם העצם המקורי לבין הפירוש הסלנגי. ויש סיבה לחשוש. "DIG" היא חתיכת חפירה שלא משאירה שדה אחד בלתי חרוש: תעלומת רצח, סיפורי היסטורי־תנ"כי, קונספירציה דתית בינלאומית וקונפליקטים אישיים, שבמרכזם בלש מפורק בעקבות אובדן בתו, וכל זה על רקע הסכסוך במזה"ת - הם רק קצה החוט המוליך לחפירה הזו, המתרחשת במקביל בירושלים, בארה"ב ובנורבגיה וכוללת גם נבואות, טקסים רוחניים ותשמישי קדושה. נשמע יומרני? בהחלט. מותח? לפעמים. אמין? המ...
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
סידרה שנפתחת בציטוט מספר במדבר ואחר כך ממשיכה לציטוט מלהקת R.E.M - או לוקחת את עצמה מאוד בקלילות או מנסה לנסח סדר יום חדש. במקרה של "DIG" האפשרות השנייה היא הנכונה. יוצריה, גידי רף ("חטופים") וטים קרינג ("גיבורים"), מבקשים לחולל תפנית בעולם המותחנים באמצעות סיפור אפי, המורכב מכמה עלילות מסועפות האמורות להתנקז מתישהו לאמירה דרמטית אחת. פרק הבכורה עוקב אחר הנעשה בו בזמן בכמה זירות, ובהן קהילה חרדית באופלנד, נורבגיה, חפירות ארכיאולוגיות בי־ם, הסגרת מבוקש ממוצא פלשתיני לארה"ב והכשרת נער־משיח נוצרי בניו מקסיקו. זה לא רק נשמע עמוס וכבד, זה גם מרגיש כמו קילו קניידלך על הראש.
"DIG" מתאמצת מדי, והמאמץ מורגש בכל היבט. המשחק נוקשה, הבימוי טכנוקרטי והתוצאה מריחה כמו ארוחת חג חסרת נשמה. ברמת התסריט הדיאלוגים נועדו להאכיל בכפית את הצופה, לבל יאמץ את מוחו ויסיק מסקנות לבד. כך מתגלה בסצנות הראשונות כי גיבור הדרמה הוא סוכן ה־FBI פיטר קונלי, המצוי בזוגיות רעועה עקב אובדן. הוא ברח לישראל כדי לשכוח, ובירושלים הוא מתנחם בזרועות הבוסית הבלונדינית שלו. קונלי מצטייר כמאצ'ואיסט מהזן הישן (מילות מפתח: זאב בודד, סוד מהעבר, הרס עצמי), והמפגש שלו עם אמה ווילסון, ארכיאולוגית צעירה, הוא מופת של כתיבה להדיוטות, נטולת מתח או תחכום. "אולי בגלל זה נפגשנו הלילה", היא מעפעפת. "בוא אראה לך למה אני מתכוונת", לוקחת אותו הדמות המפתה - המזכירה לו את בתו המתה. רגע, מה??? - לרחצה לילית אינטימית במקווה הנמצא באתר ארכיאולוגי ירושלמי. מכאן העניינים מסתבכים. ווילסון נרצחת (הו, הקלה), המבוקש שעליו קונלי שמר - ברח, וכל מה שהיה יכול להשתבש - משתבש. קונלי הופך לחשוד המרכזי ברצח שאותו לא ביצע, ומצליח גם לאבד את המפתח לפתרון התעלומה, שאותו שירבבה ווילסון עליה השלום לכיס מכנסיו. חפרתי? עימכם הסליחה. הם התחילו.
עבור הקהל האמריקני, מדובר בטריטוריה חדשה לגמרי. ירושלים, על סמטאותיה העתיקות ומרק הקובה שלה, היא זירה סקסית, והשפה העברית - השלובה בדרמה הדו־לשונית - עשויה לגרום לכמה צופים זרים להקיש "ISRAEL" ולגגל אותנו. עבור היושבים בלבנט, ירושלים היא ירושלים (אפילו אם היא בכלל צולמה בקרואטיה. תכלס, נראית טוב), והשחקנים הישראלים שהשתחלו אליה לא מתעלים מעל לרמת המשחק הכללית, שהיא בינונית מינוס. אפשר להתנחם ברמת אקשן סבירה, הכוללת מרדפים בשווקים ועל גגות וקרבות יריות א־לה בולטימור, בטוויסטים רבים ובתפניות דרמטיות מרובות, שישאירו מול המסך צופים חובבי מסתורין, רוחניות, כוחות על־טבעיים וכאלו שראו את "צופן דה וינצ'י" יותר מפעם אחת. עבור כל השאר, "DIG" היא אפשרות ריאלית למילוי החלל עד לתחילת "משחקי הכס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו