לפני למעלה משלושים שנה, כשדוד לוי כיהן בתפקיד שר החוץ, כל אדם במדינה הכיר לפחות בדיחת דוד לוי אחת.
לדוגמה, דוד לוי ביקר בבית הלבן והופתע לגלות שאיננו לבן; הוא סיפר על כך לנשיא ארה"ב שהשיב לו, ."yes, I do" אחר כך חזר ארצה ואמר לאשתו שהבית הלבן בכלל לא לבן, אבל יהיה בסדר כי הם הבטיחו שיסיידו.
בדיעבד, קשה להחליט האם ז'אנר בדיחות דוד לוי חיבל בסיכויי הפוליטיקאי מבית שאן להגיע עד לראשות הממשלה או דווקא עזר לו להיות מוכר ומדובר בכל בית, בימי ערוץ אחד וטרום אינטרנט.
במבט לאחור לוי אמנם נתפס כנציג הבכיר הראשון שהיה לישראל השנייה, אך במקביל דבק בו דימוי של נעלב סדרתי ומקופח תמידי.
הסרט התיעודי "דוד מלך ישראל השנייה", שיצרו רובי אלמליח ואמיר בן דוד ושודר אמש ב HOT8, מעצב בשבילו דימוי מעודכן של שליח ציבור מקופח ותמים, מנהיג שנפלט מהמערכת מכיוון שלא התאים לפוליטיקה החדשה והמלוכלכת.
לא סוד כי לוי, הנסיך שצמח מלמטה, ספג גזענות והשפלות לאורך חייו הפוליטיים. סיפרו עליו בדיחות, השוו אותו לקוף, טענו שהוא מוקף פושעים, ותוכניות סאטירה גיחכו עליו.
אז מדוע כעת זוכה לוי לחיבוק ציבורי, בעיקר מאנשי שמאל, שלכאורה מתרפקים עליו ועל מנהיגי ימין אחרים מהעבר ומייצרים תודעה נוסטלגית על ליכוד מסוג אחר? כנראה כי האיש שחתום על סילוק לוי מהליכוד, אותו האיש שדרך עליו, הוא אותו האדם שמזוהה היום כמלך הבלתי מעורער של ישראל השנייה.
לכן, הנוסטלגיה המזויפת חוטאת לאמת. בזמן אמת לוי לא היה מנהיג מפוספס, וכשקיבל משרדים ותקציבים לא ביצע מהלכים חברתיים ששיפרו את עתיד המדינה.
גם בסרט, הישגיו ועשייתו הציבורית נדחקים לטובת עיסוק מעמיק בקיפוח עדתי, מזרחים מול אשכנזים, מאבקי שליטה ודעות קדומות. זו הצרה של הדיון האינסופי הנ"ל - במקום להבליט את הטוב, אנחנו מעדיפים לנבור בתאוריות של איזה "גזע" שולט על מי, ולמעשה משמרים פערים תודעתיים גם בקרב הדורות הבאים. נוח לרכוב על גזענות כדי לקדם את עצמך, להמציא תיאוריות סטייל אבישי בן חיים, להתלונן על הגחכה סאטירית ב"ארץ נהדרת", לתקוף "גזע" אחר ולרוץ לכנסת על בסיס הבטחות להילחם בקיפוח. אפליה גזעית מעוררת רגשות, כעסים והזדהות.
היא גם מושכת מצביעים, והרבה. לכן אוסנת מארק בוכה בטלוויזיה שמשפילים אותה בגלל מזרחיותה, דודי אמסלם מתעקש שלא מונה לשר בגלל מוצאו, ודרעי אומר שבית המשפט שוב דפק אותו כי הוא מזרחי.
נישואי תערובת, אינטגרציה, גלובליזציה, מודרניזציה ועוד מילים שנגמרות בזציה הם חלק מהסיבות שבזכותן אנחנו לא באותו מקום שהיינו לפני ארבעים שנה. התרבות השתנתה, התודעה החברתית התבגרה, הממסד השולט הוא לא אותו ממסד, ורק הטיעון על קיפוח מזרחים נשאר טיעון נצחי - בעיקר בפוליטיקה. כי לפוליטיקאים ולשופרותיהם אינטרס מובהק לשמר שיח על קיפוח תוסס ורותח על אש קטנה.
15 שנה דוד לוי שתק תקשורתית, ובסוף לא אמר דבר מפתיע או בעל משמעות. היה חזק יותר אם הדוקו שנעשה עליו היה מצליח להעצים את דמותו ואת פועלו, מבלי להישאב טוטאלית למערבולת הקיפוח העדתי. להמשיך לחפש בשנת 2023 איפה הקיפוח פוגש אותנו לא יעלים את הבעיה, אלא זה בדיוק מה שמשמר את הפערים הללו דור אחרי דור.
"דוד מלך ישראל השנייה", HOT8, 21:15
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו