"תסמונת האלבום השני" היא תופעה מוזיקלית ידועה. אמן משחרר אלבום בכורה מצליח, אבל נכשל בזה שאחריו. יש לכך הסברים מנומקים: אלבום ראשון מזקק לתוכו שנים של עבודה, חזון מגובש, רעב וציפיות נמוכות. וכשזה מצליח, באה דרישה לאלבום שני - הקהל לוחץ, המבקרים מצפים והמנהלים קובעים לוח זמנים צפוף, כי חובה לרכוב על הבאזז. הרבה אמנים נפלו ככה, כי לא כל הצלחה אפשר וכדאי לשחזר. התופעה הפכה נפוצה גם בעולם הטלוויזיה - עונה שנייה שמתרסקת בהשוואה לקודמתה. "המפקדת" היא עוד סדרה שחטפה את התסמונת.
העונה השנייה הסתיימה אמש בתחושה שנעשתה בחופזה והורכבה מטלאים. עונה של מחאות צנועות וחתירה תחת סמכויות צבאיות, פנטזיות לסביות וחיילים שבורים, אמירות קהות, דמויות לא מלוטשות ומיה לנדסמן שחסרונה ריחף מעל הכל. יש סדרות שלא צריכות עונה שנייה, שהלחץ לשחזר את ההצלחה פוגם בהן.
פרק הסיום סיפק סוף פתוח. או אם תרצו, לא היה לו סוף. הסיום צעק שהיוצרים מעוניינים בעונה שלישית, וכאן כבר נתנו אישור להמשך ההפקה. אבל העונה הסתמית נגסה בקרדיט שהסדרה קיבלה מצופיה, ורבים התייאשו ונטשו. תסמונת העונה השנייה גמרה את "המפקדת".
