במשך שנים דונלד גלובר עבד בתעשייה כתסריטאי ("רוק 30"), שחקן ("קומיוניטי") וראפר (צ'יילדיש גמבינו), ולא באמת זכה להערכה. ואז, לפני שש שנים, הוא שחרר את הסדרה "אטלנטה" והעולם לא חזר להיות כמו שהיה לפני.
שתי העונות הראשונות של "אטלנטה" היו משהו שלא דומה לשום דבר אחר ששודר בטלוויזיה. השנים חלפו, המדיום השתנה, סדרות אחרות שאבו ממנה השראה, ובינתיים הסדרה שלו נדדה לכיוונים חדשים. אתמול שודר ב־yes פרק סיום הסדרה, שחתם את העונה הרביעית, ודבר אחד לא השתנה: "אטלנטה" היתה ונותרה אחת מהסדרות הטובות בכל הזמנים.
היא אולי התחילה כסדרה על ראפרים, אולם לאורך עונותיה ידעה לחפור בפצעים הכי פתוחים של החברה - האלימות המתפרצת בארה"ב, הבדלי תרבויות, פערי מעמדות, פוליטיקת זהויות ועוד ועוד. "אטלנטה" החדירה טרגדיות אמיתיות לעולם הטלוויזיוני, העבירה ביקורת בועטת, הציבה מראה מול עיני הצופים, ויותר מהכל היוותה סדרה על תרבות שחורה.
ב"אטלנטה" היה הכל מהכל. פעם דרמה, פעם סוריאליזם, פעם סאטירה נושכת, פעם סרט אימה, פעם קומדיית מערכונים, פעם מותחן עוצר נשימה ופעם דוקו על דיסני. בדיעבד, כמות הפרקים המופתיים שסיפקה ארוכה בטירוף. מפרק הפתיחה המצמרר של עונה 3 על משפחת הארט שהתבסס על מקרה אמיתי, האגדה על טדי פרקינס, הסרט על גופי, הפרודיה על רשת החדשות השחורה BAN, הממלכה של מיסטר שוקולטה ועד הבחירה לסיים את הסדרה בטוויסט שבו השתמשה "ניוהארט".
אין ספק כי היא היתה מהסדרות היותר אינטליגנטיות על המסך. מאתגרת כמו פאזל. ואם נוברים עמוק בסיפורים שסיפרה, עושים גוגל וקוראים, פתאום נחשפות בה שכבות על גבי שכבות של רפרנסים, אמירות, מחוות והתכתבות עם המציאות.
גלובר ושאר הצוות של "אטלנטה" הצליחו להעביר תחושה נדירה - מין הרגשה שאנו צופים ביצירה ללא פילטרים. סדרה שמצליחה להעביר את החזון של יוצריה בצורה מושלמת; בלי התערבות מנהלים, ללא שיקולים של מה הצופים ירצו לראות או איך נשיג יותר רייטינג ופרסום. טלוויזיה אמיתית ואותנטית.
היום כל דביל מתהדר בתואר "גאון". אבל במקרה הנוכחי, אין ראוי יותר מדונלד גלובר כדי להסתובב בגאון עם שם התואר הזה. הוא הרוויח אותו ביושר.
אטלנטה - עונה 4 (סיום הסדרה), yes Comedy 22:00
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו