"מי שמע על חווה ונאווה": סוף סוף סדרה ששמה נשים מבוגרות בפרונט

שערות לבנות צומחות על ראשי וכבר קשה להדחיק שאני מזדקן, ולכן הייתי בהלם כשנחשפתי לכך שהדמויות בסדרה "בנות הזהב" היו בגילים 47 עד 55, וגם אני אוטוטו אגיע למספרים הללו. זה מפחיד, כי כששידרו באייטיז את "גולדן גירלז" נראו הבנות כמו נשים בשלב המסכם של חייהן, רגע לפני בית אבות. ככה הטלוויזיה ראתה, ועדיין רואה, נשים בוגרות.

לפני 11 שנה הרימו בערוץ 10 עיבוד ישראלי ל"בנות הזהב", וחנה לסלאו עמדה במרכז הסיטקום. זאת הייתה פעם אחרונה שלסלאו הובילה סדרה. נשים בנות 60 פלוס לא מובילות סדרות, לא נכתבים עבורן תפקידים ראשיים, ולרוב הן מסתפקות בדמויות משנה של האמא, הדודה או הסבתא. לא משנה כמה קרן מור ענקית - עבר עשור מאז שגם היא הובילה סדרה בעצמה ("יום האם").

לפיכך, נקודת החוזקה של "מי שמע על חווה ונאווה" היא בכך שהיא מציבה את לסלאו ומור ממש במרכז - הן הדמויות הראשיות, הן מניעות את העלילה, והסדרה נעזרת ביכולותיהן הרב־גוניות כדי לדחוף את הדרמה קדימה גם כשהסיפור מדשדש וההומור מקרטע.

לפני 40 שנה שירתו חווה ונאווה בלהקת חיל השריון ופנטזו על קריירה בבידור, אך המנהל המוזיקלי הפלצן הרס את חלומן. אחת הפכה עקרת בית, גידלה שלושה ילדים, ובפרק הפתיחה התאלמנה. חברתה עובדת בחברת החשמל, יש לה בת תלותית וגרוש שמתגורר איתן. מפגש מחזורים של הלהקה מחיה את הקשר ביניהן, ומציף זיכרונות ותובנות לגבי מה שבאמת התרחש בשירותן הצבאי.

"מי שמע" משחזרת את תקופת הזוהר של הלהקות הצבאיות, נוברת בהטרדות המיניות ובעוד רעות חולות, אבל העבר קיים כדי להסביר לנו מי הן היום - נשים בנות 60 בחלק ג' של החיים, ממורמרות, אבודות, מתוסכלות, ונקרעות בין ילדיהן לבין רצון להיות חופשיות ומשוחררות.

אולם זו סדרה עליהן, ולא סדרה שלהן. זאת אומרת, היא צוחקת עליהן, אוהבת אותן ומחבקת, אך האם היא מציפה בעיות של בנות 60 פלוס? יש צרות אמינות יותר מזה שהן לא יודעות להוציא כסף מכספומט, להרים פקק חשמל שקפץ, ושואפות לפתוח בית קפה.

"מי שמע על חווה ונאווה" לא מבריקה. הקאסט המשובח מצליח להסתיר תסריט בטעם פרווה, כמו שבוטוקס מסתיר קמטים. היא אמנם מתכתבת עם "תלמה ולואיז", אך נשארת סדרה אינטימית על שתי נשים שהעולם החליק מידיהן והן בשלב המסכם של חייהן - רגע לפני בית אבות. כנראה שעדיין לא פיצחנו מה לעשות עם בנות 60 בטלוויזיה.