חוצפתו החזירית של נחום ברנע

"חוצפה חזירית". אין מילים ראויות יותר לתאר את הקטע במאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" בשבת בסוף השבוע החולף, בהשתלחו שוב בעיתון "ישראל היום" ובעורך "מקור ראשון" חגי סגל, אבל כהרגלו, הוא אינו טורח להביט במראה, אולי מחשש מה יראו עיניו.

ברנע, חתן פרס ישראל, היה פעם עיתונאי ופובליציסט מוערך. אם פעם האמין בעקרונות של דמוקרטיה, חופש ביטוי ושוק חופשי של דעות, כל אלו נרמסו על ידיו כאשר לפתע התברר כי יש עיתון חדש הצובר תאוצה, קוראים ופופולריות, וכי יש בציבור כמיהה למשהו אחר ושונה ממה שהוא ועיתונו הציעו כל הזמן. אצל ברנע וחבריו למערכת, הדמוקרטיה נעצרת בשערי בית "ידיעות אחרונות". 

השבוע, בחוצפתו הרבה, הוא מכנה את "ישראל היום" בכינוי "מיזם מושחת", וכותב: "כולם ידעו שהוא מציף את השוק כדי להשמיד את התקשורת החופשית והוא ידרדר את התקשורת ואת הפוליטיקה לתהומות, גם לתיק 2000 וגם לתיק 4000..."

הציבור לא מטומטם

האם ברנע חושב שהציבור מטומטם וקונה את להגיו? כנראה שכן, אבל אנחנו לא. גם אם לרגע התבלבלנו, התעשתנו ושאלנו את עצמנו, האם נוני מוזס אינו חשוד בדיוק באותה מידה בתיק 2000? האם המשטרה לא המליצה להגיש נגדו גם כן כתב אישום "חמור"? אבל ברנע כנראה לא קורא עיתונים.

מאמר זה הוא עוד שלב שבו פושט ברנע את טלפיו המבוססות ב"בוץ השחיתות" בביתו שלו ואומר "עיתונאי טהור אני". נדמה שלו היה עיתונאי חסר פניות ובעל אמות מידה מוסריות, היה קורא לבדוק לעומק את השחיתות הנטענת בביתו פנימה, את הסיקור האוהד שקיבלו מובילי חוק "ישראל היום", שהגה ויזם המו"ל מוזס. חברי כנסת כמו ציפי לבני, איתן כבל ואפילו השר בנט היו צריכים להסביר כיצד זה פונקו במשך חודשים בסיקור אוהד ומפרגן בדיוק באותה עת שבה קידמו את החוק הנלוז והמושחת הזה. כיצד מבין שורות הפרשנות של סימה קדמון ניתן היה לשמוע את קולה של ציפי לבני. במו אוזניי שמעתי את יועצת התקשורת הקודמת של השר בנט אומרת לחבריה באותם הימים: "מעולם לא שיערתי שאקבל מ'ידיעות אחרונות' את כל מה שאני רוצה..." 

ברנע אמנם קרא לא מכבר למוזס, יחד עם עוד כמה ממשלמי מס השפתיים בעיתונו, להתפטר. ואולם, מאז נדם קולם ועולם חזר לנהוג כמנהגו.

איתן כבל // צילום: אורן בן חקון

ועכשיו רבותיי, נחשו מי בעל הציטוט הבא: "'ידיעות' יכול להעמיד את המכונה העיתונאית המשומנת שלו, בעלת ההשפעה והקשרים, להגנה על קונצסיות עסקיות של בעליו... כשאני קורא 'ידיעות', אני מתקשה לדעת אם ומתי חודרת השפעת המנגנון המופלא הזה אל תוכן העניינים... ולהפך: כאשר מסדיר שר החינוך, או פקידיו או האוצר, (עניין כלשהו), אינני יודע אם הוא עושה זאת לגופו של עניין או על רקע יחסו החם והידידותי של העיתון". כן, זה אותו נחום ברנע. באחד מטוריו בעיתון "דבר" גילה את דבר היות "ידיעות" עיתון לכאורה מושחת. זה לא הפריע לו להצטרף יותר מאוחר כאחד מכותביו הראשיים. 

ועוד עדות לפנינו, והפעם של עוזי בנזימן, עורך "העין השביעית", שכותב ללא כחל ושרק: "ברנע ושיפר דוגלים בקרבה מרבית לראש הממשלה... הם אכן צמד העיתונאים שנהנה במשך שנים ארוכות מהנגישות הגבוהה ביותר לראשי הממשלה המכהנים. יש מחיר להתנהלות הזו, ולפעמים השניים נאלצים לשלם אותו: הקרבה יוצרת הזדהות והיא מסמאת מדי פעם את העיניים".

בשלב הבא ניתן לצפות שבנזימן יוזמן למסור עדות, לא? ואחרי כל זה מעז ברנע לכתוב ש"ישראל היום" הוא "מיזם מושחת"?!

באותו מאמר מעלה ברנע באוב את פרשיות המחתרת היהודית מלפני כמעט 40 שנה כדי לסכל את השתתפותו של חגי סגל כפותח בכינוס משותף ל"מקור ראשון" ולמכון הישראלי לדמוקרטיה, האמור להתקיים בשבוע הבא, תוך שהוא הוא מבצע להטוט תחבירי המייחס לסגל פשעים שאותם לא ביצע באופן שמעוות את המציאות: "סגל היה חבר ארגון הטרור היהודי שהתנקש בחיי אישים פלשתינים... רצח סטודנטים במכללה בחברון ותכנן לפוצץ את מסגדי הר הבית". סגל עצמו לא תכנן את פיצוץ המסגדים ולא רצח סטודנטים, אבל ברנע רוצה שנחשוב שכן וכך בנה את המשפט העמום והוכיח שוב שאת האתיקה המוסרית והעקרונות הדמוקרטיים הוא זנח מזמן. 

גזענות האליטה

אז אם לברנע מותר לחזור 40 שנה ולשחזר פרשיות עבר, מדוע לא נעשה זאת אף אנו? במאמרו הוא לועג לעילגות הלשון ולבורותם של כמה מחברי הכנסת של הליכוד, כולם מעדות המזרח. 

אז נכון שיש במפלגה זו כמה חברי כנסת שמוטב היה לכנסת ואף למפלגתם לו לא היו שם, אבל גסות הרוח הפוגענית של ברנע כלפיהם, הרבה מעבר לביקורת שהוא מותח על דבריהם, מופרכים ככל שיהיו, מעידה על כך שהאליטה הלבנה האשכנזית השלטת ב"ידיעות" ובעוד כמה עיתונים מתקשה לשכוח את תחושת העליונות המפא"יניקית, הזלזול והגזענות שאפיינו אותה מימי קום המדינה, ושנתגלתה בשיא כיעורה גם בסדרה החשובה של דוד דרעי המשודרת בימים אלה "סאלח, פה זה ארץ ישראל".

אביו של ברנע, יוסף בורשטיין, שימש במשך שנים מנהל מחלקת ההסברה של ההסתדרות עד יומו האחרון. ב־1962 הפיקה המחלקה שלושה סרטי תעמולה שעסקו בעולים שהתיישבו בדימונה ושמו של בורשטיין מופיע בהם תחת הכותרת "פיקוח והדרכה". הסרטים לא חשפו, כצפוי, את מצוקתם הקשה של העולים, שהובאו לנגב השומם נגד רצונם, תוך סלקציה עדתית מובהקת, אלא ניסו להראות בדיוק את ההפך. הם היו חלק ממסע תעמולה מפא"יניקית בתפארתה. כשהתושבים מדברים, עולה הקריין (חיים יבין) בקולו על דבריהם ואומר בקריינות דידקטית את מה שהפטרונים מההסתדרות שמו בפיו: כמה טוב לעולים ביישובם החדש ובהגשמת חזונות הקליטה וההתגברות על הקשיים. בקיצור, נרטיב בולשביקי שקרי ומעוות.

תהומות במדד האנושיות

האם ייתכן שהאחראי ל"פיקוח והדרכה", החבר יוסף בורשטיין, לא ידע את האמת? קשה להאמין. המפא"יניקים של אותם הימים ידעו היטב את אשר הם עושים, וכל פרוטוקול נוסף שנחשף בסדרה של דרעי מוכיח את עומק הגזענות והקיפוח והופך לעוד פרק מזוויע בהיסטוריה של ראשית ימי המדינה, שלא שיערנו לאילו תהומות במדד האנושיות היא הגיעה. התירוץ שלפיו "צריכים קודם כל להקים מדינה" או ש"צריך ליישב את הנגב" אינו יכול לכסות על זוועות כגון אלה של לובה אליאב, שהודה כי הורה "לשפוך" את העולים שסירבו לרדת מהמשאית על ידי הרמת מרכב המטען שלה, משל היו חול או זיפזיף.

אני מניח שגם ראשי ההסתדרות, כולל מחלקת ההסברה שלה, היו חלק מאותו מנגנון. כאשר אנשים מוערכים, ששמותיהם מונצחים ברחובות ובמוסדות ברחבי המדינה, מתגלים בשיא כיעורם כאשר הם גוזרים על הסרבנים אי־מתן אפשרות עבודה ודיור או קבלת תלושי מזון, או מאיימים על העולים שאם לא ישתפו פעולה ייקחו מהם את הילדים, באמתלה כלשהי של סעיף בחוק, ניתן לשער היו לקולות אלה הד גם בבית בורשטיין. כאשר תוקפים את יאיר נתניהו בכך ש"את דברי ההבל שפלט שמע וספג בבית", ניתן בהחלט לנחש גם מה שמע ברנע הצעיר בבית הוריו שהביאו לכתוב את אשר כתב בשבת שעברה. 

הכותב הוא עיתונאי "מקור ראשון"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו