מה נותר לומר על הגבר הישראלי שתכניות ה"מציאות" עוד לא סיפרו לנו עליו. שברירי, חרדתי, מאוהב בעצמו, מזהה מכונת כביסה אבל מתקשה להפעיל אותה, סובל מהחשיפה אבל עבור הסכום הנכון יזיל דמעות איפה שצריך. אם יש משהו, לדוגמה, ש"מחוברים" לימדה אותנו על הגבר הישראלי, הוא שככל שהוא יותר חדל אישים, כך האישה שלידו יותר חזקה ומעוררת הערצה.
אז עם המידע הלא חשוב הזה הגענו אמש לפרק הראשון של הדוקו-ריאליטי של "רשת", ששם במרכז שישה אבות ישראלים שסוגרים את כל הפינות של החברה הישראלית. טוב, בלי ערבים ובלי מבטאים, אבל למה להיות קטנוניים.
חרדתיים ועמוסים בילדים. "שישה אבות" // צילום: מיכה לובטון, באדיבות "רשת"
כל הטיפוסים בפנים: החרדתי פלוס, הקומיקאי ניקי גולדשטיין, עמוס רגשי הנחיתות; יובל שם טוב, הלא הוא "יובל המבולבל"; תסביך ההורים הגרושים של הזמר עילי בוטנר; המאוהב באלוהים הזמר אודי דוידי; ובפרקים הבאים נפגוש את הנשוי לצבא סגן אלוף גלעד אברילניג'י; ואת הנשוי לאישה צעירה שהתאהב בה באמצע החיים ועזב הכל, הזמר דודו פישר.
אם אנחנו מתעקשים על לחפש מכנה משותף בין כולם, מעבר לחרדה הגברית שלא לומר היהודית הקלאסית, הרי כולם עמוסים בילדים. וואו, כמה ילדים. לאחד שבעה, לשני שישה. מי שמדבר על איום דמוגרפי לא פגש את "שישה אבות". אפשר להירגע, יש כאלו שמתעקשים שמשפחה צריכה להפוך לקבוצת כדורגל. בטח אם רוב העבודה נופלת על האישה, אבל מה זה חשוב, ילדים זה שמחה.
"שישה אבות" לא אחידה, והיו רגעים בשעה נטו שלה שאולי היה עדיף אם היו נשארים אי שם בסרטוני הווידאו המשפחתיים. יש בה רגעים אותנטיים ומעניינים, לדוגמה כשבתו של דוידי שואלת אותו על הסכנה שבהתגוררות בהתנחלות שכוחת האל שבה הם מתגוררים, ואביה לא מצליח לספק לה תשובה שמניחה את דעתה, או כשבוטנר מתעקש להטיח באביו את כל כשלי החברה הקיבוצית והגברים האטומים שהוציאה מחיקה, והאב מנסה בעל כורחו להתמודד עם דברים שגדולים עליו בכמה מידות. זו טלוויזיה מציצנית, שעבור הצופה שהקדיש ערב מחייו כדי להתנחם בסוף היום בבאסה של האחרים, שווה את המאמץ.
עם זאת, יש משהו מעודד כאשר צופים בסדרה בכל הקשור למאצ'ואיזם הגוסס של החברה הישראלית. מלבד דוידי, שחלק מחבריו לסדרה לא מסתירים את העובדה שבניגוד אליהם, הוא לא התקפל ולא עשה הקרבות למען ילדיו, מדובר בגברים שלא משנה כמה במות הם יכבשו, לכמה אנשים יגרמו להעריץ אותם וכמה כסף ירוויחו, בסופו של דבר זה תמיד חוזר לתסביך האב המוכר, שיהודי אחד בשם זיגמונד פרויד עלה עליו מזמן. הגבר הישראלי מאבד מכוחו בתא המשפחתי זה עשרות בשנים. עכשיו הוא מוכן להודות בזה, רק אם אפשר לאפר אותו טיפה קודם ולהדליק מצלמה, וזה בסדר, כי מה שחשוב הוא קודם כל לדבר על כך ולא ליפול לקלישאת השוביניזם.
כשנגמר הפרק חשבתי על הילדים הקטנים והחמודים של כל המשתתפים, אחרי שהיום בבוקר כולם יספרו להם בגן או בבית ספר שהם ראו את אבא שלהם אתמול בטלוויזיה רב עם אמא או בוכה. אבל מה לעשות, פסיכולוגים יצטרכו להתפרנס גם בדורות הבאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו